ההסתדרות שיתפה פעולה עם ההנהלה באקרשטיין ובאופן ''מקרי'' הצליחה לאגד תוך שבוע שני מפעלים....
במקרה, אחרי 15 שנה נזכרה ההסתדרות בעובדים...
במקרה.. כשמנהל העבודה שלך קורא לך לשיחה ואומר לך לחתום להסתדרות, האם זו בחירה חופשית?
סטיב אדלר עשה טעות חמורה בפסיקה הזאת ופגע באופן חמור בסיכויים של התארגנויות לראשונה לצאת לפועל, ובכך חיזק את ידם של המעסיקים הפוגעניים.

אסרת עליהם לשבות על מנת לשפר את תנאי עבודתם! טענת שזו לא סיבה לשביתה!
איפה ההגיון הפשוט?
מורה לא יכול לשבות כאשר מקצצים את מספר שעות ההוראה ולא את המשימות? כאשר בגלל הקיצוצים מגיעים לכיתות של 40 תלמידים?
אלפי מורים רותחים עליך עד היום.אלפי מורים היו מוכנים להפר את צווי המניעה שכמעט נתת! אתה האיש ששבר את השביתה שלהם, שהיתה מהמוצדקות שהיו אי פעם בישראל.

ולפעול במשנה מרץ ובנחישות להעסקה ישירה!!!

הוא שכח את העובדים

להושיב בבית הדין לעבודה ''נציג ציבור'' כמו עו''ד לין זו בושה וחרפה למדינת ישראל וסכנה לדמוקרטיה.
האיש שמשפחתו שותפה בחברת כוח אדם ביקש לבטל את בתי הדין לעבודה והמבין יבין.

גם במיקרה של הפסיקה של אקרשטיין, אדלר לא רק פסק לטובת האיגוד שהקימה ההסתדרות מטעם ההנהלה, תוך אפלייה בוטה בינה לבין מתן אפשרות סבירה לכוח לעובדים לאגד את העובדים.

אדלר באותה פסיקה החליט להגביל את זכות ההתארגנות, ועשה זאת קשה יותר לעובדים להתארגן לראשונה. הוא השווה בין עובדי אקרשטיין בירוחם שרצו להקים וועד לראשונה ולא איגדו עדיין את כל שאר המפעלים ותבעו להכיר בוועד שלהם במפעל אחד, לבין טייסים שפורשים מהוועד של כלל החברה כי לא נאה להם להיות עם הדיילות ועובדי הקרקע באותו וועד.

ברור שזה בכלל לא אותו הדבר והספיקה של אדלר היא מכה לזכות ההתארגנות.

צווי מינעה, הם כלי דיקטטורי, שנשארו שריד מהמנדט הבריטי שנשאר כאן עד היום ''בזכות'' התקנות לשעת חירום, שבין היתר מאפשרות לבצע מעצרים מנהליים בעיקר של פלסטינים.

בקיצור, לעובדים, אין מה לסמוך יותר מדי על אדלר וגם לא על עופר עיני, שניהם מתחפשים למי שלצד העובדים אך בפועל עושים ההפך. עוטפים גלולה מרה בעטיפה של ממתק.

עובדים ימשיכו להתארגן ולהאבק גם בלי התמיכה של שני האדונים וגם יצליחו על אפם ועל חמתם.

תנועת מאבק סוציאליסטי

עבדות לשמה!

לא חוכמה להישמע כמו יו''ר ההסתדרות כשעיני מתפקד כנציג המעבידים והממשלה

למרבה הצער אדלר, אינו נוטה לטובת העובדים. ההשוואה לארה''ב שם מצב זכויות העובדים הוא גרוע מאוד לא עושה חסד עם המצב בארץ, שהוא גם כן רע.

אדלר, כפי שהוא עצמו אמר, מה שלא הפריע לכתב ולעורך לכתוב ההפך, דווקא נטה בסכסוכים המשמעותיים והגדולים לכיוון המעבידים. הוא פסק נגד זכותם של עובדי הנמל, מקורות, החשמל והמורים לשבות ולהאבק בהפרטת התשתיות והשירותים החברתיים. ממש צעד גאוני להגביל רק את ארגון העובדים ולהגיד לו שבעוד שבוע הוא מאבד את כוח המיקוח שלו במו''מ ויוציאו לו צו מניעה - זו אכן דרך לסיים שביתות לטובת המעבידים במשק.

אדלר וכל השופטים בבית-הדין לעבודה מוטים לגמרי לרעת העובדים ולטובת המעבידים.

למעביד ולעורכי-הדין שלו מותר לעשות כמעט כל דבר - ועם התירוץ הכי קלוש הכל מולבן ומטוייח ע''י השופטים. וכלפי העובדים להיפך: הספק הכי קטן ולא תקבל כלום.

מה לגבי הרתעה? ענישה? הצחקתם את סטיב. אין דברים כאלה. ואף-אחד, אף-פעם, לא יקבל אפילו פיצויי הלנה על שכר שלא שולם.

גולת הכותרת היא כמובן הפסיקה על אקרשטיין: חב' אקרשטיין החתימה עובדים להסתדרות ביוזמתה כדי לחבל בהתארגנות בירוחם. בא אדון סטיב אדלר וחבורתו והכשירו את השרץ. ''יד המקרה'' אומר אדלר... זו היד שלו, היד של שרגא ברוש, היד של אוריאל לין והיד של עופר עייני. כולם ביחד נגד העבודה המאורגנת