יתכן שהמחקר לוקה בחסר. בתחום החוזים האישיים, בשרות המדינה, לפחות, יש להבחין בין חוזה אישי, המתבסס על פנסיה תקציבית, ובין חוזה אישי, מהתבסס על פנסיה צוברת. במקרה הראשון, התקף לרבים מהחוזים האישיים שנחתמו בתקופה הנדונה, העובד נפגע מאד מתנאי הפנסיה, שהופחתו מאד במסגרת החוזה האישי. יתר-על-כן: תנאי החוזה האישי עקומים כל כך, באופן שכל שנת עבודה נוספת פוגעת בעובד פגיעה נוספת. לכן, ברור למה הנטיה לברוח מהחוזה האישי גדלה מאד כעבור זמן קצר יחסית. אי הבנתם של מנסחי החוזה האישי עומדת להם - ולנו - לרועץ. בכל הנוגע לפנסיה הצוברת, החוזה האישי מעניק לעובד יכולת מיקוח טובה יותר מול מעסיקים פוטנציאלים חדשים. העובדה שהחוזה האישי כדאי במשך השנתיים הראשונות טעונה בדיקה. יתכן שהעובד זוכה לזכויות מסויימות רק אם עבד בפועל במשך שנתיים לפחות במסגרת החוזה האישי. למיטב ידיעתי, נוצרת כדאיות כלכלית לעזוב את החוזה האישי כעבור 4 שנים.