אני מצליחה ללכת למסעדה עם ילדיי הקטנים (אפילו ללא עזרת העזר שנגדי) והם מתנהגים יחסית טוב, יש ימים שהם מתנהגים למופת ויש ימים שלא - בימים שלא - אני מעירה להם באסרטיביות שאם הם לא יתנהגו בנימוס, אני פשוט אקח את האוכל בשקיות ואחזור הביתה ולא תיהי להם חוייה של ישיבה במסעדה. הקושי מתעורר עם המסעדות עם מסכי המחשב ודפי הציור שנותנים. במסעדה עם מסך מחשב - אני מבקשת לכבות אותו עד שהם יסיימו לאכול, וכנ''ל עם דפי ציור - מניחים בצד עד סיום הארוחה של הילדים (לא של ההורים)
וזה בדר''כ מצליח. ''עוגה עוגה עוגה'' - לא בבית ספרנו, אם הולכים למסעדה לאכול - אוכלים - לא רוקדים. והמינו לי הקטן הוא שובב במיוחד. אך רק ככה מחנכים.

מצוין עם הילדים. ככה יש המון שקט....

החברה שלנו חולה. היא חולה בכביש, בבית הספר, במסעדה, בתור בנק, בקופת חולים ובכל מקום. חצי מהאוכלוסיה הם ערסים והחצי השני פלצנים נפוחים מחשיבות עצמית. התוצאה אותה תוצאה והמשמעות של כל זה היא התפוררות חברתית. הערבים יכולים לחכות בשקט, אנחנו נעשה להם את העבודה.

קבלו תיקון. בעצם יש: ההורים שלהם.

לי יש חוק.
הלכתי למסעדה שבה התרוצצו ילדים ללא שליטה?
המסעדה לא מוגדרת מראש כ''ידידותית לילדים''?
שבעלי המקום ישכחו ממני.
אני לא אחזור לשם לעולם.

להכניס גברים? (עובדי ניקיון זה בסדר כמובן).

למה לא לתת לנשים לאכול בשקט עם הילדים שלהן? בשביל מה צריך את הגברים?

כך גם אפשר יהיה לסבסד את המחירים במסעדה, כיוון שנשים במילא לא אוכלות הרבה כמו גברים, וגם לא יהיה צורך בשירותים לגברים!