עם ילדה בת 6 הייתי משוחחת על הקושי שלה (לא בבוקר בזמן רגוע), כקושי שיש לכל הילדים והיה גם לאמא כשהיתה קטנה, ושהיא נדרשת ללמוד בעזרתנו לעשות זאת כי אם לא היא זו שמפסידה: ילד שמאחר מפסיד את שעת המשחק ואת הממפגש ובהמשך יהיה לה מאוד קשה בכיתה א' כי המורה תמיד תכעס עליה... (להרבה ילדות בנות 6 עצם איזכור כתה א' זה גורם מדרבן).
אחר כך אומרים לילדה שנתאמן ביחד בלקום מוקדם ביחד עד שהיא תלמד. בוחרים פרס שהילדה ממש רוצה (לא יקר מדי) ומציבים אותו בתור יעד אם משיגים 10 מדבקות.
כל יום שקמה בזמן מקבלת מדבקה.
יום שלא - לא (ולא קרה כלום - אני בטוחה שמחר תצליחי להתעורר בזמן ולהשיג מדבקה).
כך הילדה תתאמן בלקום מוקדם אל מול מטיבציה ברורה ואחר כך רק ישאר לנו לתחזק את זה (כלומר לא לתת לה להמרח יותר בבוקר ולספר באוזניה לכל מי שרוצה לשמוע כמה אנחנו גאים בה על זה שהיא התגברה על הקושי).

לכל ילד יש את השלב הזה ש''לא בא לי ל...''
אני החלטתי לא להלחם ולקחתי את הילד ככה (כן כן ככה, ללא צחצוח) לגן אבל... גם הודעתי לו שלא יוכל לנשק את אחיו הקטן או אותי כי זה לא נעים לנו ככה מלוכלך ובגן זרמו איתי (בלי כעס, קר סיבה ותוצאה לא נעימה). תוך יומיים זה עבר

ובכל אופן אף פעם לא לצחצח בכח

לגדל ילדים כמו שצריך זה לא קל. פעמים רבות זה לא מהנה.
יש הרבה חלקים יפים בסיפור הזה, כמו התחושה של האהבה שאפשר לתת ולקבל מהילד, תחושת ההגשמה העצמית דרך ההורות, התחושה של עוגן חזק בעולם במסגרת המשפחתית.

אני חושב שמי שלא רוצה להביא ילדים ממש לא חייב בימינו.
מי שרוצה להתמודד עם הקשיים בדרך לחלקים היפים, שיכין את עצמו מראש.

נותר רק לרחם על ביתך שצריכה לחיות עם האליצות שלך יום יום.

אל תשימי לב לתגובה הראשונה. סתם אחת שחושבת את עצמה ומלמדת את הילדים שלה שמגיע להם הכל וכל דבר...