יש פה רשימה של תופעות שבחברה מתוקנת הייתה מצבעיה על מצוקה של ילד וכאן מחכים ש''יעבור לו''.
גן יכול להיות יופי של מסגרת, אבל לא כמו עכשיו - 35 ילדים על גננת אחת, או גן מגיל חצי שנה (!) כשהתינוק ממש לא צריך חברה אלא טיפול כמה שיותר פרטני. לא סתם הם בוכים, לא סתם זה מרגיש רע.
ילדים יכולים ללכת לגן בכיף, אבל למספר שעות מצומצם (כן, ההורים שלנו היו הולכים לגן עד 12-13) וכדי להיות שקטים עדיף להתחיל בגיל שבו הם יכולים להביע את עצמם בצורה טובה.
ברור שהם יתרגלו, הם מתרגלים להכל, אבל זה תפקידכם ליצור להם סביבה טובה להתרגל אליה.

לא קל לשלוח ילד לגן במיוחד אחרי החופש הגדול. הילד רוצה הביתה , למשחקים שלו, ללוח הזמנים שלו, לעשות מה שהוא רוצה.
הנה מה דברים שלמדתי משלושה גנים שונים ומשלושת ילדי:

1. חיבור אישי עם הגננת. גננת פרחה שהל אצלה מהממממי וגישתה אמוציונאלית ולא שכלית - לברוח. גננת כזאת היא שיפוטית וכל דבר אצלה בא על דרך ההשוואה. ביתי הבכורה הייתה בגן כזה שנתיים. בגן - היא לא דיברה. בבית דיברה שוטף עם אוצר מלים שעלה על 100 מלים בגיל שנה ( ! ). הגננת פשוט התחברה יותר לילדים האגרסיביים ולאמהות הצפונבוניות שלהן.

2. מתקני משחק, צעצועים וכו'. מה רמת האחזקה שלהם ? האם יש צעצועים חדשים ? האם הגן מזמין לשחק או שהכל באי סדר וצפיפות ?

3. הסייעות - עד כמה הן משתפות פעולה עם הגננת ? עד כמה הן מבינות אותה ? כמה קצרים יש ביניהן ועל רקע מה בדיוק ?

4 הכי חשוב - תהיו עירניים. צרו קשר עם כמה הורים שנראים לכם שמשדרים כמוכם. מנו ועד לגן ואם אין ועד - מנו עצמכם כועד הגן. הגיעו בשעות שונות לגן וראו מה קורה שם. דובבו את הילד כמה שאפשר. לא להתבייש - לשאול את הגננת גם שאלות קשות. ככה תבטיחו סדר ורצינות.