הכל מקובל, חוץ מהדבר הראשון שכתבת. בחרתי שלא לחזור לעבודה בשלב הזה של חיי. לא כי מדובר באסון (גדול, קטן או בכלל). בחרתי. בחרתי להשאר בבית עם הבת המתוקה שלי. כמו שבחרתי לפני כמה שנים טובות להשאר עם הבן שלי. כי רציתי, כי האמנתי שאני טובה יותר מהמסגרות האחרות, כי ה ''קריירה שלי'' יכולה לחכות. כי בגיל 4 חודשים אני עדיפה על כל מטפלת אחרת. כי הרבה מדינות מתוקנות חושבות כמוני ומאפשרות לנשים לגדל את הילדים שלהם מעט יותר מ-3.5 חודשים. וכי זה עושה לי טוב. וזו בחירה מודעת. מתוך מחשבה חיובית ולא מתוך ציפיה דרמטית לאסון שייפול על ראשי. ואני מאמינה שהילדים שלי יוכלו לפתח קריירה ולהיות מועילים לעצמם ולחברה גם אם אשב איתם בבית שנה.
אולי כיוונת למשהו אחר. לאמהות שבוחרות לגדל את הילדים שלהם בבית עד גילאים מבוגרים יותר.גם זו בחירה. כלכלית לא פחות. אם יש פרנסה יפה בתוך המשפחה, האשה יכולה לבחור כיצד להתנהל. זו בחירה. מודעת. לא פחד. העדפה, אמונה, איך שלא תקראי לזה. מאחלת לכל הנשים לבחור את אשר בליבן ולעמוד מאחורי הבחירה. פמינזם אמיתי זו הזכות להחליט ולבחור.שנה טובה!!!