ראשית,
אהבתי את הפתיח:''שהבאנו'', סחטיין, בעיקר אני מניח אתה ומשפחתך המקופחים שצלילי הבכיינות עולים מתגובתך ''הבאתם'', בוא נודה שלו זה היה תלוי בך, פרט לך לא היה בא אף אחד ועל כך אתה מלין, כי ''לקחו לך''.

שנית,

בוא ונעשה סדר(ביחד), נכון שכתבה כזו משרתת את הבכיינות שלך, אולם, נפלה שגיאה(אני נוטה לייחס תום לב לכותב).

קשה לקבוע את ראשית העלייה ממרוקו, יחד עם זאת, אין ספק כי הגלים הגדולים של העולים הגיעו לאחר קום המדינה ולמעשה, בשנים 1951-1956,(בראשית, בוצעה ''סלקציה'' של הסוכנות שהביאה את הצעירים הבריאים, מעניין למה? הרי כולנו פרזיטים ורק לאחר מכן שונו הנהלים, בעקבות לחץ רב של המבקשים לעלות בעיקר מחשש שקדם להכרזת מרוקו על היותה מדינה עצמאית המשוחררת משלטון צרפתי, ואז הביאו אף את המשפחות (1954 והלאה), אגב אבי הגיע עם משפחתו ב 1955). ב 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ואז הפכה העלייה לקשה יותר, המשיכה להיעשות אולם, בהיחבא, עד ל 1961 מועד טביעת ספינת המעפילים ''אגוז'' שהציפה בכל העולם את העובדה שישנה עליה ממרוקו ומאז ועד 1964 המשיכו לעלות כשליש נוסף מכלל העולים אשר עמד לפי הערכות על כ 250,000

נאלצתי לקטוע את תגובתי הקודמת, ככל הנראה יש הגבלת אותיות לתגובה.

בכל אופן, היכן היינו, מר שבתאנברג היקר?.

רבע מיליון עולים!!! מאז הכול הסטוריה, מיד עם הגיעם, הם התקבלו בזרועות פתוחות (תודות למשפחת ''הבאנו'' וקיבלו בתי שיכון בליבה של תל אביב ולאלו שלא נותר , נאלצו להרחיק עד לרמת גן הרחוקה.
שם הם נהנו ממיטב המורים שמשפחת ''הבאנו'' על כלל צאצאיה העמידה (בדיוק כפי שנעשה עם העליות של שנות ה 90.
הם קיבלו סיוע ו''סלי קליטה'', כך שכל שנותר להם זה לגשת לבתי העסק בתל אביב הסמוכים למקום מגוריהם ו...להתחיל לעבוד, בארגון הסוכנות, בארגון ההסתדרות על כל שלוחותיה המפלגתיות, במפעלי התעשייה של ההסתדרות וכיוצא בזה עבודות.

בה בעת, אחיהם, משפחת ''הבאנו'' הרחיקו צפונה ונגבה, הודיעו לעולי מרוקו כי בשעה זו, חשוב יותר לקבוע את גבולות המדינה שבדרך והישובים שיוקמו בפריפרייה הם אלו שיהוו את גבולות המדינה בעתיד, עשו מעשה והקימו בתי שיכון באופקים, נתיבות, ירוחם, דימונה, שלומי, קרית שמונה ועוד...

הסתפקו במועט שבמועט, הקימו מעל 100 מושבים וכפרים והצטרפו לקיבוצים וחיזקו אותם בדמות כוח עבודה זול (ילדי חוץ), אככ.

ובכן, הקימו את כל מושבי חבל ''לכיש'', חבל''יהודה'' מושבי הגבול בקו הלבנון, חבל''עדולם'' ועוד כמה וכמה חבלים שיושבו ע''י משפחת הבאנו כשהם סובלים מעוני, חיים מהיד לפה כשכל זר שמגיע אליהם שומע רק דבר אחד.

''אנו מוכנים לסבול הכול, העיקר שאנו בארץ ישראל לה התפללנו 2000 שנה ונעשה עימנו נס''.

בה בעת, ש''עדר הבכיינים'' ממרוקו הולך לעבוד בהסתדרות, קולט עולים חדשים ממרוקו שמגיעים כל העת ומציע להם לגור בסמיכות, אף הם בתל אביב רבתי ומסייע להם במציאת עבודה משום שכלל ידוע הוא כי ''עניי עירך קרובים יותר'', לא סתאם עבודה, עבודה לבעלי פנקס אדום, לצעירים ביננוואך למען נסבר את האוזן, זה כמו כרטיס VIP היום.

אבל בכיינים נשארים בכיינים, לא רק שהם בוכים, הם פונים לאחיהם ממשפחת ''הבאנו'' שבפריפריות ומודיעים להם כי עליהם לבצע מחיקה תרבותית ולאמץ להם שפה ותרבות של ''צברים'' שבמקרה היא הפלא ופלא תואמת את תרבותם של המרוקנים. תואמת את המוסיקה, הספרות, השפה, גיבורי השפה ועוד (אמרנו במקרה?)

משפחת ''הבאנו'' נאלצת למחוק מאות שנות תרבות, לשנות את שמות המשפחה, ללמוד שפה חדשה, ערכים חדשים, לזנוח את מושגי ''הכבוד למבוגרים במשפחה