היום הייתה לי שיחת טלפון מאכזבת. אחרי שהנחתי את שפורפרת הטלפון נכנסתי למטבח ופתחתי את ארון הממתקים ממנו הוצאתי את חבילת הופלים ובלי משים גמרתי 300 גרם שהם 900 קלוריות. לאחר שחיסלתי את הראשונה מייד הושטתי את היד לעבר השניה. כל זאת בעודני עומד ליד הארון, לא זז לשום מקום. כשהושטתי את היד התחלתי לקבל מעין תשדורת פנמית שדיוחה לי מה אני עושה. עד לאותו רגע הכל היה אוטומטיזם. בכל מה שעשיתי עד לאותו רגע לא שיתפתי אף פונקציה מחשבתית. לפחות לא כזו שהייתי מודע לה. עם הושטת היד התחלתי לחזור לנקודה האחרונה בה הייתי מאופס, זו הייתה הנקודה בה הקול מעברו השני של קו הטלפון אמר לי כי עלי לעבור שתי בחינות נוספות. הזמן שעלי להשקיע בכך יהיה כחודשיים אם לא שלושה, הפחד מן הכשלון. למרות שלא נכשלתי בעבר באף בחינה אך מעולם לא הצטיינתי, תמיד ראיתי בבחינות הכרח. התכונה המעציבה ביותר שיש בתוצות בינוניות בבחינות היא העובדה שהן מהוות מהן מראה שכל הזמן אומרת לך אתה בינוני ואף פעם לא תהיה יותר מזה. כל זה עומד בניגוד לדימוי העצמי המוצלח מן שק אשליות שחובט בי בכל פעם שאני ניצב מול תוצאות הבחינה. החזרתי את חבילת הופלים השניה לארון הממתקים