אני מאשים את דר'' ישראל קריגר (ס מנהל מחלקה ב), ד''ר מאיה, ד''ר ליטל פיקסמן, ד''ר איריס יפעת ושאר צוות שלוותה (כולל האחים ואחיות) בפשעים חמורים אלו:
שלילת חירות
סימום
איום והפחדה
שטיפת מוח והונאה
רשלנות רפואית
כתיבת דוחות שקריים
הריסת המשפחה
ואלו רק חלק מהאשמותי כנגדם

לעולם לא אנוח ותמיד אמשיך לרדוף אחר צדק עד שזה יצא
מדובר בנאצים שלקחו את ילדותם ונפשם של אנשים והרסו אותם
מתוך תעוות בצע

אלו אנשים שאי אפשר לדיין איתם בהיגיון כי הם מודעים לכך שהם תומכים בשקרים

חברות התרופות משלמות להם אחוזים מה''מכירות'' וכל מטרת האישפוזים היא ניסוי מעבדה כבעכברים - מטופלים מספרים על תופעות לוואי וחברות התרופות מקבלות תוצאות ניסויי חינם בבני אדם (שמשלמים מכספי המיסים שלהם עבור התרופות שהם נאנסים לקחת)

בין אנס ממוצע לקריגר אני מעדיף אנס ממוצע.

אובחנתי לפני 14שנים בפרעה נפשית
הקרויה מאניה-דיפרסיה שלא טופלה.
לאחר10שנים אושפזתי בכפיה בשלותה ''טאורמה קשה'' טופלתי בה .היום כ4שנים אחר האישפוז ד''ר ישראל קריגר טיפל בי במסירות והציל את חיי.מוקירה ומעריכה את הטיפול בי וגם את הצוות הרפואי בשלותה מחלק ה ב מחלקה פתוחה
דר קריגר פתח קבוצה ''בין אישיתוהתחלת השיקום בחיים מיחוץ
לשלותה שהיתה עבורי סוג של ''בועה''
כ4שנים אני בקבוצה, ועדיין זקוקה לה
ובטיפול פרטני אצל פסיכאטרית דר ליאורה דונסקי הישתקמות ארוכה ונושאת פירות ,
+תחילתה החלה באהבה שהעניקו לי ילדי הבוגרים-אין כמו אהבה לירצות ללכת קדימה אני אם חד -הורית כ22שנים ו
בלי שום עזרה
מאבי ילדיי. כמובן שנוטלת תרופות נאמר לי על ידי דר קריגר שזה לכול
חיי.אני גם בת לאם שחלתה באותה מחלה ,אז כעסתי אליה ואל המחלה ,ובזמן אישפוזי הבנתי סלחתי
והרגשתי אותה, כאב לי שילדי עברו סוג של פוסט-טראומה ומטפלים עד היום בטראומה.אני היום מודה למחלה
שהעבירה לי שיעור חשוב, גדלתי מתוך
הכאב,כמה שזה אפסורד מיחד וברור לי מאידך.כתבתי את תגובתי עבור אלה שמאוישים מהמחלה יש ''אור בקצה המינהרה ''בתודה על האפשרות להגיב
ואשמח לקבל תגובה.

הנה אני אבי חולה סכיזופרניה מאז שהייתי בת 4 אני חיה עם זה בסופו של דבר מתרגלים להיותו חולה אפילו שיש מצבים שבא לנו לקום וללכת ולעזוב אותו

חשבתי להתגרש,אבל אז הגעתי לתובנה,שליקוי נפשי הוא כמו כל מחלה אחרת וכמו שאסור לנטוש בני-זוג חולים בסרטן,או מחלות-לב וכולי,יש ללמוד לחיות עם המצב.סה''כ,ליקוי נפשי יכול לקרות לכל אחד,בכל זמן שהוא....

התאשפזתי לאחר דכאון קשה.

והיום אני במצב די טוב.
בסה''כ שום דבר לא נורא כמו הסטיגמות שיש לאנשים לגבי מחלות נפש והאשפוז גרם לי להתמודד עם זה.
הכי מצחיק היה לשבת בחברת אנשים חדשים ששואלים מה אני עושה ולהגיד שאני מאושפז באברבאנל. המבטים המבולבלים אמרו הכל, אבל אז מדברים על זה ואנשים מתחילים להבין.