לא פעם ולא פעמיים, נאמר בחוגי הספרות, שאנשי אקדמיה חוקרי הספרות העברית בשנים האחרונות, הם במקרה הטוב מומחים בנקרופיליה. זאת משום שאת המקסימום שהם מיצרים - אשר אינו משמעותי במיוחד בתרומתו לספרות העברית- הם מיצרים בחקר שירתם של משוררים מתים; כשבמקביל, אין להם מושג ירוק (או צהוב או כחול) בשירה עברית עכשווית.
זיוה שמיר הוכיחה את חציה הראשון של טענה זאת שוב ושוב במחקריה על ביאליק; וכעת, בכתיבת מאמר זה - היא מוכיחה את חציה השני.
אין לנו אלא להסתמך על מנחם בן, על אף לא נעט הסתייגויות לא מטענותיו, מוכיח ברשימתו על אותו מושא ממש - מנור - שאין לנו בספרות העברית, צורך בפטרוזיליה, ובוודאי שלא בשמיר, אלא בחושים בריאים בלבד.
להלן שני ציטוטים של מעט שכל ישר מרשימתו של בן ''גם הומוסקסואליות בוטה וגם חרוזים משעממים'' המתייחסת למנור, שהתפרסם במקביל באחד ממוספי מעריב:
''ובאמת, קשה ממש להבחין, למשל, בהבדל כלשהו בין שירו של רמבו ''אחיות החסד'' בתרגומו של מנור (בשיתוף עם משה סקאל) לבין שיריו של מנור עצמו. ''
''ואני שואל: למה לנו מנור, אם יש לנו כבר את ורלן? אותה הומוסקסואליות, אותם חרוזים, ואצל ורלן הם איכשהו משעשעים יותר.''
האם זה מובן זיוה?
הגב לתגובה זו