מרים רות (צ'ורה) ערכה במשך שנים רבות את חגי הקיבוץ לילדי שער הגולן.
צ'ורה הייתה מספרת סיפורים מופלאה וכשהייתה עולה לבמה הקטנה בקיבוץ, באולם מלא מפה לפה, בחג החנוכה, התרחש לנגד עינינו נס חנוכה שרק ילדי שער הגולן הכירו.
דממה מוחלטת השתררה...
ובאולם שרק דקה לפני כן המה מפה לפה בקולותיהם של למעלה ממאה וחמישים ילדי הקיבוץ והוריהם, ניתן היה לפתע לחתוך את האוויר בסכין.
שקט מוחלט וכל הקהל העצום הזה יושב ומקשיב בעיניים פעורות ואוזניים קרויות, כמהופנט.
צ'ורה הייתה עומדת על הבמה הקטנה ומספרת את סיפורי החנוכה, והילדים היו דרוכים ומתוחים לכל מילה שיצאה מפיה, כמהים לשמוע עוד ועוד בנשימה עצורה, שלא יגמר לעולם...
אתמול בערב, באופן בלתי מוסבר פתאום עלה בי זיכרון הילדות הזה, ככה סתם, פתאום עצמתי את העיניים ונזכרתי, ולרגע חזרתי לגיל 8 יושב דרוך ומקשיב איך צ'ורה מספרת.
בבוקר הדלקתי את הרדיו ושמעתי שצ'ורה הלכה מאיתנו.
כרציונליסט אין לי הסבר לכך. למה דווקא אתמול בערב הציף אותי אותו זיכרון בעוצמה כזו..
אבל כמי שהופנט בילדותו...
הרגשתי הבוקר, שאתמול בערב, צ'ורה שוב היפנטה אותנו , אולי העבירה לנו מסר פרידה על חושי, בפעם האחרונה.
קצרה היריעה לספר ולתאר את גודל אישיותה, את חוכמתה וקסמה.
יהי זכרה ברוך
תנחומי למשפחה
הגב לתגובה זו