הסבר מעניין וקליל להגות מורכבת ודי בעייתית שאינה עונה על שאלות קשות ובכל זאת מספקת נקודת הסתכלות וניתוח מאוד מעניינת להיפר מציאות שלנו.

מיהו השחקן ב''העדר מציאות''?
מי גורם לדברים לקרות?
הכל פשוט קורה מעצמו?

הבעיה המרכזית עם התפיסות הממוחזרות מהסוג שמוצג כאן היא שמי שפועל הוא ''השיטה'', ''הסיסטם'', ולכן גם אין את מי להאשים ואין מי שיכול לקחת אחריות. כך, לא ניתן לבוא בטענות לממשלות ו/או בעלי הון ו/או אליטות שונות ו/או לאנשים עצמם באשר לאופן בו הם מנהלים את חייהם, את חברותיהם ואת העולם. זו תפיסה אשר נסוגה מלקיחת אחריות על המתרחש ולכן בסופו של דבר הולכת יד ביד עם התפיסות החברתיות-כלכליות השמרניות והניאו-ליברליות ביותר. (מדוע? כי אם ה''שיטה'' גורמת לדברים לקרות - לטרור, מלחמות, אי-שוויון, עוני וגם לשגשוג; ואם אין מציאות, אז איך אפשר לבוא בטענות למישהו לגבי מדיניותו והחלטותיו?, ובתקופה הנוכחית הניאו-ליברלית המישהו הזה הוא בעלי ההון והממשלות)
היתרון היחידי שאני מוצא ב''תפיסה'' הפוסטמודרנית הוא שאכן היא נותנת לנו כמה מחשבות רעננות על העולם ועולה על כמה מן הבעיות המהותיות ביותר של התפיסה המודרניסטית ושל חיים בעולם חסר מצפן דמוי הדתות ההיסטוריות או האידיאולוגיות הגדולות. אולם התפיסה ש''אין מציאות'', שמשמעה שאין יכולת ליצור שפה אחידה ומובנת בין בני האדם, ושבעצם אף בן אנוש לא יכול לדבר עם רעהו, היא תפיסה שהיא עלבון לכל אדם אשר רואה עצמו כאנושי ואוטונומי. הרי כל ניסיונה של התרבות האנושית במהלך ההיסטוריה היא ליצור מבנים של משמעות אשר יגשרו על חוסר המובן וחוסר הפשר של החוויה האנושית.
משום מה נראה לי שהחוויה של ''העדר מציאות'' היא חוויה מאוד מסוימת, של קבוצה חברתית מאוד מסוימת (ומפונקת) אשר מעדיפה להסתגר בתוך עצמה וחוויותיה ולא להבין שעדיין רוב בני האנוש מסוגלים לחוות רגשות אנושיים - סבל ומחסור, אך גם אהבה ורעות.
להרחבה ניתן לקרוא את הביקורת של גדי טאוב בחלק השני של ''המרד השפוף'', וביקורת של רבים במקומות אחרים.

השאלה היא איך אתה מסתכל קדימה .
ומה אתה עושה בנידון.....

http://www.inn.co.il/Special/Purim/Shape.aspx/257?vote=5