ישראלים תמיד בילבלו בין תרבות לפוליטיקה ובין יצירה ללאומנות. רק לאחרונה היינו עדים למחזות הזוועה בהתגוללות המתלהמת על הסרט המצוין בופור, כאשר יוצרי הסרט העזו ''ברוב חוצפתם'', שוד ושבר, ללהק לתפקידים הראשיים שחקנים שלא שירתו בצבא. העולם מסיר בפנינו את הכובע וחולק לנו כבוד, אך אנו מתפלשים בבינוניות רקובה של קטנוניות ורגשות לאומנים מזויפים.
מריאן פייתפול היא לא הראשונה שזוכה לקיתונות של בוז על שהעזה להטיח ביקורת בישראל ואחר כך לבוא לכאן. רוג'ר ווטרס, כזכור, זכה לאותה קבלת פנים צוננת וצווחות היסטריות של האספסוף המתלהם, על שהעז שומו שמיים לבקר את מדיניות הכיבוש, והדוגמאות לכך רבות מספור. זו ללא ספק תופעה ייחודית ומשונה מאוד, שכן רבים הם היוצרים בחו''ל, בארה''ב ובאנגליה למשל, אשר אינם נרתעים מלהביע את דעתם הנוקבת על מדינתם (ועל מדינות אחרות), ובכל זאת (ואולי דווקא משום כך) הם זוכים להערכה רבה על יצירתם. זה מובן מאליו, משום שכל מי שקרוב לתחום האמנות והתרבות יודע כי חשיבה עצמאית ומשוחררת היא תנאי בסיסי ליצירה מוצלחת, והביקורת והכאב הטמונים בה הם האופן שבו האמן מבטא את עצמו. השמרנות, הפטריוטיות המוגזמת והפחד מדעת הקהל, הם אויביה המושבעים של היצירה, מדכאים אותה ומונעים ממנה להתחדש ולרגש.
אך בישראל, משום מה, התופעה היא הפוכה. אולי זה יצר ההתקרבנות המפעם בנו, התחושה שסבלנו כל כך עד כי מגיע לנו הכל ואסור בשום פנים לבקר אותנו, אולי אלה עשרות שנים של התעמרות והשפלת עם אחר, שסימאו את עינינו ואטמו את ליבנו, עד כי איננו מסוגלים לעשות הפרדה בין אמנות לבין דעותינו הפוליטיות והפטריוטיות הגועשת בנו, אולי זה הטירוף וחוסר הוודאות הקיומית בו אנו חיים. תהא אשר תהא הסיבה לכך, התופעה הזו היא לא רק מגוחכת ואבסורדית בעליל, אלא גם פוגעת אנושות ביצירה המקומית ופוגמת ביכולתנו ליהנות מיצירתם של אמנים זרים. כך או כך, ההפסד כולו שלנו.
מריאן פייתפול, אל תניחי לצווחות האספסוף להטעות אותך. יש לך כאן לא מעט מעריצים, שמחכים לך בשקיקה ויקבלו את פנייך כראוי לאמנית גדולה כמוך, באהבה גדולה.
הגב לתגובה זו