כנראה זה גורלו של מקום כל-כך קטן. אין מספיק קהל בשביל שאמני שוליים מעניינים יוכלו לעבוד ולהיכנס לאט לאט למיינסטרים. אבל זו הדרך היחידה ליצור מוסיקה טובה באמת.
בעולם שומעים בשנים האחרונות אינטרפול, סטרוקס, ארקייד פייר וארקטיק מאנקיז. העולם מתקדם, המוסיקה מתפתחת. אנחנו תקועים כבר 5 שנים עם אוספי נוסטלגיה לשנות השישים והשבעים (השנים הכי טובות במוסיקה הישראלית, אין ספק), ועם ''חבורת רימון'' (שהם מוכשרים, אבל חדשנים הם לא). הדבר הכי חדשני שנעשה בשנים האחרונות היה עידן רייכל ועברי לידר. די עצוב. אפילו למי שאוהב מוסיקה ''סטנדרטית'' כמו אר-אי-אם, רדיוהד או בל וסבטיאן, אין מה לשמוע היום בישראל.
מה שעצוב זה שבעבר ישראל ידעה לאמץ טרנדים, גם אם באיחור. והיא השתמשה בטרנדים האלה כדי להתפתח בעצמה. בתחילת שנות התשעים היתה יופי של מוסיקת רוק בארץ, ובאמת לא היה צריך לנסוע עד אירופה בשביל בשביל לשמוע את הפיקסיז או הסמאשינג פמפקינז. ''איפה הילד'' ו''נושאי המגבעת'' היו לא פחות טובים – והרבה יותר מחוברים לחומרים מקומיים. בעבר גם הרדיו בישראל לא התבייש להצטרף לטרנדים העולמיים, וגלגלצ טחן בריט-פופ כאילו אין מחר (מה שהביא להקות כמו ''קרח תשע''). גם הגרנז' תפס אותנו בזמן. ואחר-כך היתה התפתחות (אפילו די מוגזמת) של היפ-הופ ישראלי (שהתכווץ בינתיים לממדיו הטבעיים). אמנם, מעולם לא היה מה לדבר בארץ על אלטרנטיבי אמיתי, אבל לפחות היינו מחוברים – והיתה יצירה מקורית אמיתית והתפתחות מוסיקלית.
בשנים האחרונות יש רגרסיה. אין שום דבר חדש. המוסיקה שלנו לא מתחדשת – לא מתוך עצמה ולא מתוך טרנדים חיצוניים. היא פשוט קפואה.
אם הדבר הכי מעניין שיש בחנויות לקראת החג זה מה שמופיע בכתבה הזו, אנחנו נמצאים ברגע עצוב מאוד במוסיקה הישראלית.