הלא את העיקר על גרוסמן כתבת כבר עם פרסם 'עיין ערך אהבה' ב'דג הדיו' שב'עכשיו.
כבר אז רמזת איזו מערכת יחסים אפשרית היא -ואיזו אינה - לסופר שפונה ל20,000 קוראים מקומיים ומעלה. גם כאן רק פתחת רעיונות משנות ה60 ('ספרות בלי עולם': המלצה מהסופרים להתנתק מהצפיות של קוראים שדרושים בשבילם עצמם ועולמם סופר. המאמר הורחב תחת הכותרת 'סופר בחברת ההמונים' בכתב העת 'אמות' - נ.זך)

גרוסמן משתמש בנופים מכלי שני כי 30,000 קוראיו- שלא שמעו מעולם את ששמשע אפריים בדממת הגנים- כתשו את יזהר במכתש בתוך הריפות בעלי.

לא ברור מה נשתנה בעמדך כמבקר ספרות של גרוסמן מהבקורת ההיא (שכלללה גם את פרי) ועד היום. שים לב, גרוסמן לא נענה למודלים שהצבת כאן. אצל יזהר בשנות ה90 הצלחת יותר כשהצגת היכן ה'ממואר' שלו קלוש מול 'מכאן ומכאן'. הרי היה ברור כי שני הצדדים, המבקר והמבוקר- מתיחסים לברנר כ'דו הנמוך' שלהם, אם לצטט את יזהר. (שהתכוון דווקא לגנסין)

תיקון טעות של אמנון ביחס להתקבלות יזהר:
יוסף אורן הראה במאמר קצר כי יזהר תיקן, קיצר ועיבד את סיפוריו יצאו מחדש בשנת 89, הוכחה לכך כי גם יזהר עצמו הכיר בעובדה ש20,000 הקוראים ומעלה בישראל לא בדיוק מציצים ב'גליונות' ומתאכזבים כשאין ספור חדש ליזהר כמו חיים בן דור או יחיעם ויץ שנפטרו עשור לפני שימי צקלג' באו לעולם.

מי

מסכימה עם הצרימה בנשיות המכוערת והקלישאית של הגיבורה - מעולם לא פגשתי אישה כזו

בכך איני פוסל בשום פנים ואופן כל מי שמוצא בסייברפייס הקיברנטי את החופש והמרחב הראויים.רק שהמעבר ליקום מקביל אינו כל כך פשוט,ממילאי או מובן מאיליו.אני ,כאמור, הפניתי את המאמר לכתב עת ספרותי שעורכו,גבריאל מוקד,הוא עצמו מבקר ספרות בכיר ומתודולוג של ביקורת ,והשתי שהדבר מחוייב המציאות שכן הסופר המבוקר הוא בן גילי ובן דורי הספרותי- הלא צרות עין או כעסים סמויים עלולים לפעפע ולהרעיל.והשיפוט האובייקטיבי המתון של מי שבעיני הוא בכיר מבקרי הספרות העברית היה דרוש כאן.עד כאן.

(המשך) למרבה הצער נפלו בהעתקה אל האינטרנט שיבושים רבים.הקיטוע המיכאני של פיסקאות קוטע את הרצף,נפלו גם קטעים (בהקשרו של ישראל ברמה ז''ל,שאני רואה בו ממשיך אמיתי יחיד ולא מתפשר של יזהר),כך שהמאמר ,בחלקים שונים שלו,לא רציף ולא ברור,מעבר לקשיים אחרים שיש לקורא לא מודע ולא מובחן.על פי טיבה אין זו ביקורת האמורה לקבל ספר שזה מקרוב יצא,אלא דיון מחודש בספר שאמור היה לחדור למחזור הדם של הספרות.

ככל שיש לאל ידי לשפוט,לז'אנר האינטרנטי חוקים משלו,הקיצור,התמצות,ההתמקדות,המסקניות המיידית וצמצום ההנמקה,העלמת ההקשר הרחב וההתחשבות העילאית בסבלנותו המתנדפת של הקורא המקרי.

המאמר הזה אינו נועד,מעצם טיבו,לאינטרנט.הוא שייך למסורת ישנה של ביקורת ספרות הדנה ביצירה מתוך הקשר רחב - קודמיה ,הפריקוסורים שלה והמקיף אותה.סוג כזה של מאמר היה מקובל כשנכנסתי לביקורת הספרות לפני שלושים שנה.אני עצמי כתבתי מאות מאמרים ברוחב והיקף דומה (המשך יבוא)

בראש הדברים ברצוני להודות למגיבים,אם לטוב ואם למוטב
אני שייך לעידן גוטנברגי הקדום ולפיכך איני עוקב אחרי המתרחש ,אלא בנדיר ובאקראי.כאן אני כותב באמצעות מחשב של מכר.

מאמר זה,רבותייי,הוזמן על ידי כתב העת עכשיו ולו הוא נועד מראש,לאמור,לאותו יקום מצומצם של קוראים שיש לו ניכרות אינטימית עם מפת הספרות העברית במאה השנים האחרונות.(המשך יבוא)

נבות - אחד מאחרוניי המבקרים האמיתיים.

הניהיליסטי בלי גבול, כפי שגם עולה מהפרט שציינת: הגיבור החייל שאינו מכיר את הבחורה כלל, 'מאוהב' בה על מנת לאפשר לעצמו להתפלל שחברו לנשק -חברה של הבחורה יהרג, והיא 'תהיה שלו'. דקדנס ניהיליסאטי רדוקטיבי פאר אקסלנס ולהוסיף את המסר הקבוע כפי שמציין קורצווייל בספרו 'בין חזון לאבסורד': הכל אפס מאופס ולא כלום, הגיבור חוזר על כך פעמים רבות. השיטה הטלויזיונית של הזזת השולים למרכז וחיסול המרכז הם בשימוש י. סמילנסקי עשרות שנים לפני שהטלויזיה 'המציאה' אותם. אבל כפי שציין קורצווייל (שם) הספר גרוע ואינו אמנותי. נקווה שלא אצונזר. ראו אצל קורצווייל.

ואני מרשה לעצמי לומר את זה למרות שבכלל לא קראתי את הספר. יש בכתיבה המהפנטת-מבחינה-לשונית של גרוסמן קצת כיסוי לזה שהספרים שלו מאד מצמצמים את החברה הישראלית, למרות נסיונותיו לכווץ אותה לכמוסה מתפתלת בכאב, נסיון שמופיע כמעט בכל ספר שלו שקראתי (ב''חיוך הגדי'' זה בולט,קצת ב''שתהיי לי הסכין'',ומעט ב''מישהו לרוץ איתו). גרוסמן הוא סופר נהדר, אולי (לענ''ד) הגבר הכותב בעברית הטוב ביותר היום - אבל הוא היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב, אם הוא היה קצת יותר אמיץ.

אילו תובנות מאלפות! אמיתי וכל כך אמיץ! יישר כוח!

צודק בנוגע לגרוסמן, חבל שקליאת קיומו הזעיר בורגני מעוותת את כשרונו הספרותי.
לגבי החוויה המכוננת ודמויות האב הספרותית, לדעתי אתה נותן משקל עצום לחווית המלחמות ולניכוס נופי ארצנו, חוויה שאנו - 60% מהקוראים וגם מהכותבים, איננו נוטלות בה חלק. החוויות המכוננות שלנו אינן קשורות במלחמות - שבהן לא נטלנו חלק ולא בניכוס הנופים, שגם הם קשורים בקשר ישיר ליציאה למלחמה על טריטוריה, אין לנו חלק בזה. ולכן לנו הנשים, אין יכולת הזדהות עם הדמויות המכוננות של הספרות העברית, לי למשל יש הרבה יותר הזדהות עם וירג'יניה וולף לדוגמא ועולמה הפנימי, הכיאוטי, מאשר עם הזז, ואחוות הלוחמים המדומיינת או האמיתית. החוויה הנשית שונה במהותה! ולא בכדי גרוסמן נכשל בתיאור הדמות הנשית, כמו שרבים וטובים לפניו נכשלו בהציבם דמות מראה גברית, או דמות סטיריאוטיפית, או סתם מקט שסופג בתוכו את התשוקה הגברית.כדאי להבין שסופרות כמו דבורה בארון למשל היא דמות מכוננת עבורי ועבור קוראות וכותבות אחרות.
אבל טוב שחזרת לשיח, אתה איש יקר ואמיץ. אהבתי את לוכדי העריקים ואקרא בקרוב גם את מקראות ישראל.

אני רק בתחילת הספר, למה לקלקל?
ספר הוא מקום לטייל בו, להגיע למחוזות אחרים, לצלול בתוכו לעיתים נעים ולעיתים דוחה וקשה, הביקורת משעממת, סיפור זה הרפתקאה,תן לכל אחד לחוות את החוויה שלו.

נהניתי לקרא את הניתוח הספרותי המעניין . הפסקתי לקרא את הספר אחרי 80 עמומודים ועכשיו הבנתי למה. אבל ברור לי שאמשיך לקראו כי הוא בכל זאת שווה

בעכירות התרבותית השלטת

כמו רבים מהסופרים הישראלים הנפוחים וחסרי ההומור