כמה צפוי שגבר כתב את הכתבה הזאת. בלי להתסכל אני יודעת. הזילזול הלא נורמאלי שיוצא מהכתבה הוא מעצבן.
אני אומנם עונה לתואר של הטיאייג'רית חסרת החיים שצורחת כשהיא רואה את רוברט משהו.
אבל מה שכן אני לא מרגישה מאוד רדודה. אני ילדת טבע מושבעת, מדריכה בחוגי סייור ולא ראיתי צ'יקפליק מאז מסיבת הפיג'מות של כיתה ו'.
אני קראת ספרות קלאסית ומה שנקרא ספרות ''איכות'' (מלחמה ושלום, בעל זבוב, ואל תגע בזמיר זאת בהחלט רשימה חלקית) ולצד אלו אני גם אוהבת את הטראשים והמד''ב (הארי פוטר, שיר של אש ושל קרח, המצפן הזהוב וכו')
אני גם אחיינית של במאי שדוחף לי סרטים הזויים כל שבוע מכל העולם ואני פוקדת כמעט רק את קולנוע לב.
ואומנם אני בהחלט נהינתי באופן מוחלט מדימדוים. שאולי הוא מיינסטרים אבל גם שר הטבעות זה מיינסטרים. ולא לא ראיתי הייסקול מיוזיקול והאנה מונטנה או האח הגדול.
ואדוארד לא כוסון, הוא סתם ניחן באפקט ''מייקל סקופילד'') בחור לא מי יודע מה יפה אבל עם כריזמה, קול וסקסאפיל מטורפים. הוא ממלא את הפנטזייה של כל בחורה. הוא רומנטי באופן חסר תקנה, רגיש, לא לוחץ מבחינה מינית, עדין וחושב אך ורק עליך כאילו המיניות שלו נולדה בשבילך. הרי מי לא תרצה שהאהוב שלה יהיה אה מיני לכל בחורה בעולם אבל אליה מלא תשוקה חסרת מעצורים? וזה בדיוק מה שאדוארד נותן לבלה.
דמדומים הוא סרט כל כך ארוטי, מחרמן, מצמרר. אבל אין בו שום מין. הוא עדין ומספק לנו מקום לפנטזיות ולדמיון מכל כך מעט חומר ויזואלי.
דמדומים הוא סרט מצליח, כי הוא מצולם בצורה יפיפיה ומושך את העיניים, כי הוא מותח וזורם. כי הוא מצחיק ויש לו פסקול נהדר. ובעיקר, כי הוא יוצר רומנטיקה כל כך משכנעת, כזו שכל כך קל לבנות נוער תמימות ורכות שלא מצולקות מהחיים, שעדיין לא קלטו שאהבה זה סתם גועל נפש שהן עדיין נושאות את העיניים שלהן לזוג אוהבים בהערצה, שעוד לא שבעו מהעולם.
אז למה ללכלך? זה סרט נהדר ומרגש שמדגדג לנו בפנים ובדיוק לא מהמקום הרדוד הזה של נעים בעיניים אלא מהסיפוק הפנימי.
שעה וחצי של אשליה שבנים הם לא חראות, שהם יכולים להיות גם רכים ועדינים שעה וחצי של הרגשה שגם אנחנו שם.