החברה הקיבוצית התפתחה והגיעה לשיא תפארתה תוך ניצול ושימוש בכוחם וביכולתם של מתי-מעט חברים מוכשרים שהעניקו את כישוריהם לרוב הדומם והסביל. אנשי הרוב שנהנו מפרי-עמלם, יכולותיהם וקשריהם של המעטים המובחרים. הקלו על עצמם בכך שנהגו ללגלג לצחוק ולהעצים את שגיאותיהם של חבריו המובילים. אסף ענברי כותב את ספרו מתוך נק' מבטם של אנשי הרוב שלועגים למנהיגים.
מכאן כוחו של הספר. ''סיפורי-העם'' שסופרו בקיבוצים על אורח חייהם ויכולתם של ''מובילי'' הקיבוץ גדלו והתפתחו מדור לדור והגיעו לרמה של סיפורי חז''ל ומכאן הצלחתו של אסף. אך מבחינת ראייה היסטורית, ומתן ההסבר ליכולתו של הקיבוץ להשפיע על כלל חיי-המדינה ובמיוחד חיי ''המדינה שבדרך''. על יכולתו להעניק ''תקוה'' וחזון לנוער היהודי בחו''ל הספר אינו מצליח להתרומם.
ההתייחסות להנהגת הנוער היהודי בעולם שהונהג בחלקו הגדול ע''י מנהיגי התנועה שכבר עלו ארצה. מתוך נק' מבט רכילותית לא תצלח לעולם לעמוד על גודל מעשיהם ומידת הקרבתם של המנהיגים. מנהיגי הנוער שיצאו ללא הפסק (לעיתים רבות תוך סיכון חייהם) אל שדות צמיחתו של הנוער היהודי בגולה, על-מנת לשמור על קשר וכדי להעניק לנוער את החזון ואת ראיית העתיד הטוב יותר. כל אלה אינם יכולים להיות נידונים מתוך ראייה צרה, הפוסלת ומלגלגת על כל שליח שבמובנים רבים ניתן להשוותו כאל שד''ר.
את קריסתה של החברה-הקיבוצית ניתן להסביר גם, עקב עזיבתם נטישתם והגיעם לגיל זיקנה של אנשי דור ההנהגה. ובעיקר העובדה שלא נמצאו ממשיכים לדרכם. הצד הצופה והפסיבי בתנועה הקיבוצית מלבד הלעג והשמצת מנהיגיו לא הצליח לשאת על גבו את המשך חיי התנועה הקיבוצית, משנדרש הוא לתת את ''כתפו'' ואת ראשו לשאת במשימה.