בלי שום קשר ל"פרידות" (שאותו אהבתי, בלי פופקורן), "ואלס עם באשיר" הוא סרט שמתחיל טוב, אבל בחצי השני הוא נמשך ונמשך. נשמתי לרווחה כשהוא נגמר.

אהבתי מאד את הזיהוי של החוליות החלשות בסרט שהיה לי קשה לשים עליהן את האצבע קודם לכן:
1. מימקה מוגזמת של השחקן הראשי
2. קטעי קיטש שבראשם תמונות של צלו על הר.

עם זאת, רמת המשחק של יתר הדמויות כולל האישה שקבלה כאן ביקורת רעה. הצילום, הסגנון ואפילו העלילה שהולכת אכן בקו ישר, אבל קו ישר עם נופח מסביב ותחושה של פרידות שמציפה אותנו ברגשות ומחשבה על הורינו וגעגועים.
עבור אלו מגיע הפרס.

האם יתכן שהתזמורת בתחילת הסרט נגנה כעמה קטעים קלאסיים מיצירות שונות, או שהיה שם רק את ה 9 של בטהובן?
התבלבלתי בזמן החלק הזה מהמוזיקה, אודה על תשובה

ההתחלה אכן מבטיחה ומעניינת...אבל רמות הקיטש הסחטניות בסרט הזה היו בלתי נסבלות (צאו מזה, אם בוכים בסרט זה לא אומר שזה סרט טוב...), התסריט צפוי, אחרי 20 דקות הבנתי מה תהיה סצנת הסיום, וכן הבנו...הטקס היפני הוא טקס מקסים, לא צריך להראות אותו ב70 אחוז מהסרט. (ומה לעזאזל הוא עושה עם צ'לו על ראש של הר פתאום?)

ביקורת מצוינת, שנונה ואינטיליגנטית.
אני בד''כ לא נוהגת לטקבק (או מילה אחרת מדויקת יותר) ואת פשוט עשית לי חשק לשני דברים:
1) להודות לך על הביקורת המעולה
2) לחכות בציפייה לביקורת הבאה שלך

את הדודה הכי מתוקה בעולם.

למרות הבאז הגדול סביב הסרט עוד לא יצא לי לראות אותו, אבל הביקורת שלך היא אחת הטובות, מרעננות והמוצלחות שקראתי לאחרונה.

הכותבת הצליחה לסקרן לכתוב על הסרט ועם זאת להביא את עצמה פנימה מבלי שום פלצניות.
אחכה לביקורת הבאה.

לכל אותם קנאים שמשחקים אותה יודעי דבר...
שמעתם פעם את הביטוי ''סייג לחכמה- שתיקה''?

שבו תכתבו משהו (שיפורסם), ואז תדברו.
בנתיים יש לכם רק מה ללמוד מכאן.

נהנינו מכל רגע בסרט.
ללא ספק הגיע לו האוסקר.

נראה שהכותבת מסוג האנשים החמוצים האילה, שמחפשים פגמים בכל דבר, גם אם הוא מושלם.

היא בטח מאילה שרואים כתבה על בר רפאלי וכותבים בטוקבקים ''איזה כונפה''...

בעיקר על השחקן הראשי שהיה מעפעפאן ונראה כאילו יצא מאיזה סקצ' של כיתת תיאטרון שנה ב בסמינר הקיבוצים...מעאפן!

הייתי בהקרנה וכמעט כל הקהל בכה. חשוב לציין שרובם המכריע היה מעל גיל 65, כנראה, אולי, זה הגיל שבו חוש הביקורת נעלם והסנטימנטליות גוברת. סה''כ סרט בינוני,אם רוצים להיות נחמדים! כי, אחרי הכל, זה רק קולנוע...יאללה בואו לים...

סוף כל סוף ביקורת לא פלצנית, עניינית, שנונה ומדויקת.
אצפה בכיליון עיניים לביקורת הבאה שלך, נא לא להתרגש מקנאים, קשקשנים וחסרי יכולת לפרגן, אשר מוציאים את תסכוליהם האישיים על ידי הקלדת מילים פוגעניות, מרושעות ובלתי ענייניות כלפי הכותבת המוכשרת.

גם אני התחלתי את הסרט הזה בצפייה דרוכה (לאור הגזילה מבאשיר ולאור מסורת הקולנוע היפני) והנה, לאחר סצנת פתיחה נהדרת שמתבררת כחסרת הצדקה דרמטית, הסרט נסחף תחת קונבנציות תסריטאיות קלושות, גסות, קיטשיות ומקוממות. מלווה במשחק בינוני מינוס ובצילום עלאק פואטי, שוב ללא הצדקה. סיקוונסים שלמים שהיו צריכים לצנזר בחדר העריכה ורצוי אף שהבמאי והעורך יכחישו את עצם קיומן. סרט גס, מזלזל באינטילגנציה של הצופה וצפוי עד הפריים האחרון. פשןט שעממון מלודרמטי. טעתה הכתבת כשאמרה פופקרון בינוני, אני הייתי לוקח איתי שף, סו שף ודוכן מיצים...לא להאמין שטלנובלה שהתחפשה לקולנוע זכתה באוסקר...

אל תקשיבו לה!
מדובר בסרט מעולה, מרגש ויפיפיה.
אחד הגדולים שראיתי.
מצטרף למה שרשמו בתגובה 1.

זה יכל להיות חיבור טוב אפילו טוב + בתור עבודת בית כחלק מלימודי קולנוע אבל ממש לא ראוי לפרסם ביקרות שכזו. חוסר הידע של הכותבת על קולנוע נגלה לעין כבר בשורות הראשונות והביקורת עצמה בינונית. אז אי אפשר להגיד שאת לא מבינה בזה כלום אבל באמת לא מספיק כדי לכתוב ביקורת על קולנוע.

פתאום הבנתי את ההבדל בין הביקורת לבין מבחן האדם הפשוט. בחרתי ללכת באותו יום למוזיאון , למסעדה ולסרט. הסרט הוא פשוט נפילה, הוא כמעט ולא מתקדם, איטי ומסורבל, אין התפתחות אמיתית ואין מצבי מתח ורצון לפתור. שום עוצמות רגשיות, ובעיקר פיהוקים גדולים. אחרי הסרט חזרתי לקריאת ספר, מה אגיד? נהניתי יותר מאשר בסרט.

י

עם כל הפטריוטיות וואלס עם באשיר נראה לי משהו כמו ''ראלף באקשי פוגש בסרטי יום כיפור''
כלומר יותר מניסוי מאשר סרט, ובטח לא ''סרט הוליוודי'' - אותי הוא די עצבן.

פרידות הוא בהחלט לא סרט מושלם, וגם הנושא בו הוא עוסק פחות אטרקטיבי, אולם יש בו הרבה רגעים יפים, ובסך הכל מדובר בסרט אמיתי, ואכן עם נטייה מסוימת לקיטש הוליוודי, שדי עזרה לו.

הוא לקח לכם - שונאי ישראל את האוסקר