קראתי לפני כשנתיים את סיפורו של יחזקאל רחמים בכתב-העת ''אלמנך'' ''הבחורה האחרונה בתל-אביב'' והתרשמתי עמוקות מן המבנה שלו, מן היכולת לארגן את חומר הסיפור במתווים ''גיאומטריים'' בעלי משמעות דרמטיות. טמון בו הכוח הארכיטקטוני שיוכל לכונן רומן ברבות הימים.
אני סבור שוויכוח הזהויות של מגיבים עם גלסנר הוא ויכוח עקר. יחזקאל רחמים טמון סופר בעל פוטנציות גדולות לעתיד לבוא.
דומני שהשימוש בסוגת הסיפור הקצר שימשה לרחמים מעין ''תרגיל גילוח'' על סיפורים קצרים כדי להשחיז את תערו לרומן עתידי.

קראתי שני סיפורים (את שניהם גלסנר שיבח)ושיר אחד של היוצר ולדעתי יתכן גם מצב של עודף עזרה וקידום שהיוצר סובל מהם. החומר עדיין בוסרי (ואין חידוש בכך שאחד הסיכונים של היוצר הוא שחומרים בוסריים עלולים גם להישאר כאלה).

שפוך חול על הסברה שניתן לקיים ויכוח עניני
בספרות העכשווית - בלי כל קשר להישג או דלות ההישג של י.רחמים.
ובכן,טעית.הספרות שנכתבת על ידי הדור השלישי לקיפוח היא מחוץ להישג ידך - עוד מעט
תזכה פה לכינוי אשכנזונאצי ויבוא הגואל ויסתום הגולל על הויכוח כולו..
מתה הספרות הישראלית או העברית.התפרקה לשבריה.יהיו ספרות פולנית בעברית וספרות רוסית בעברית וספרות עיראקית בעברית.הסופרים עצמם לא יגורו בארץ,אגב.הם יבואו רק לחופשות ולצרכי יחסי ציבור לספריהם.
אני במקומך הייתי מניח אותם,את כולם,לנפשם.
זה לא שווה את כמה מאות השקלים השבועיים.
האמן לי - אני הייתי שם.זה אבוד.

יושב לו בחור וכותב ביוגראפיה דפוסית ,שלא לומר במפורש,סטריאוטיפית של דורו,אם תעז לבקר - יידו בך פגרי עכבורשים ממחסנו הטחוב של דרידה ומהמרתף המצחין של פוקו.

שלא לדבר על המובן מאיליו - חצי מהמגיבים לא טרחו לקרוא את הספר,והאמן לי,אני עוד
נדיב,כשאני אומר מחצית.
וכמובן,שהרוב לא קראו גם את פוקו.
של דורו המקופח

לרגשות קפוח-די לנו גם הורינו וסבינו סבלו בבואם לארץ-אך לימדו אותנו לא להתבכין אלא לעשות,לא לצפות שאחרים יפתרו לנו את הבעיות-אלא לעשות.די-צאו וקומו כמו רבים מאחיכם.מותר לבקר סופר ספרדי על רמתו הירודה-אחרת נישאר כולנו מה שאנחנו-לבנטינים,בכינים,דלוחים,אוכלי נדבות.אתם מורידים אותנו שוב ושוב עם השד המזרחי היוצא מבקבוק הקיפוח.

ספר שלא נכתבות עליו ביקורות
הוא לא קיים.

תמיד הספר הראשון הוא בוסרי

וזה טוב ויפה

שכן זה אומר שרחמים יילך וייעשה טוב יותר ויותר מספר לספר. טוב לו וטוב לקוראים שלו.

הכרתי את יחזקאל בחוג לסוציולוגיה באונ ת''א
וקראתי לא מעט מפרי עטו ולא, אני לא חבר שלו ולא בקשר איתו
הכתיבה של יחזקאל, הגם שאינה חפה מפגמים,נובעת מחיבוטי נפש אמיתיים וסוערים ולכן אינה תמיד קוהרנטית במסר ולפעמים יש בה סתירות - עדות לאמנות לשמה היוצאת מן הלב ולא ערוכה לפי תבניות מתות

שאינו מבין דבר וחצי דבר לא בתרבות ולא בחברה. כך נראית ביקורת של גזען מתנשא אשכנזי, חסר כל רגישות חברתית וחסר כל רגש.
אני רק ממשפט אחד בספר של יחזקאל התהפכו קרבי: ''סיבת המוות:עוני'' משפט שמגלם בתוכו כל כך הרבה מהוויה הישראלית הקשה של מזרחים , ערבים ואתיופים, הוויה שגלסנר השבע לא יוכל להבין לעולם. אל תגעו לנו בספרות כשם שאתם מבקשים שלא ניגע לכם בשואה.
מאחורי הספרות והשירה המזרחית ניצבת חויית השואה התרבותית הרוחנית והכלכלית שעברנו בעקבות הדיכוי הציוני האשכנזי. תתעסקו בספרות ובשירה המנוונת והנרקיסיסטית שלכם שעסוקה בחיפוש האינסופי אחר ''האני היחידאי'' שלכם, אבל אנא שאנשים בורים רדודים ושטוחי מצח כמו גלסנר ושאר מבקרי התרבות לא יגעו לנו בתרבות ובאמנות.אנחנו נמצא כבר את הבמות שלנו ואת המבקרים שלנו. אם הם רוצים לגעת לנו בספרות שיעשו שיעורי בית לפני כן ויקראו מפירות המחקר המזרחי הרדיקלי שיפתרו את התסביכים הפסיכולוגים שישחררו אותם אחת ולתמיד מייסורי המצפון על היותם מדכאים אכזריים של הפלסטינים המזרחים והאתיופים.יש פה מלחמת תרבות אמיתית ומטרתם של כותבים כמו גלסנר היא לחסל כל זיק של ספרות מחאה מזרחי

רחמים, טיפס על פיגומים בניסיון להגיע לשמים ונפל כי ראשו פגע בתיקרה ולתיקרה קוראים כישרון מוגבל.

הסיפורים מרתקים ומרגשים.
את הכתיבה הבוסרית מצאתי בביקורת עצמה,
לעניות דעתי המציאות המתוארת בסיפורים, בניגוד לניתוח של גלסנר, היא היא היתרון שבא לידי ביטוי בכתיבתו הפנטסטית של יחזקאל
מחכה בקוצר רוח לספרים נוספים.

הביקורת די דומה לביקורת על ניצולי שואה ,יוצאי קיבוץ או אתיופים. הכתב חי בתבניות המונעות ממנו לחשוב כמו אדם מערבי ,פתוח. אולי זה מאחר והוא לא הגיע ממדינה מערבית ודמוקרטית,לכן הוא קובע מראש הבחנות.

זה מדהים עד כמה אפשר לראות את שם הספר והנושא,שם הכתב ולהבין בדיוק איזה מנה תקבל.

מצטער על הזמן שביזבזתי בקריאת הביקורת ה''אובייקטיבית''.

נכתבה ביקורת יפה על ספר ביכורים של סופר צעיר. את מי מחפשים כול החברים של הסופר שמגיבים פה ?

אז מה עם ההבחנה מזרחי ואשכנזי? למה דווקא אותה צריך לשמר? ולמה צריך לעשות הנחות למישהו רק כי הוא מזרחי, אם, כמשתמע מדבריכם, ההבחנות הללו מופרכות.. מה קרה, בורדיה ופוקו פתאום לא רלבנטיים כשזה מגיע למזרחיות?
בקיצור: יש פה מלכודת עצמית מסוכנת מבחינה פוליטית וכושלת מבחינה לוגית...

מזמן לא נתקלתי בכזו ביקורת מתנשאת וחסרת הבנה בחיבור שבין הפוליטי בין הספרותי. הספר מציע פרשנויות הרבה יותר רחבות ומורכבות מזו שהציג גלסנר.

יחזקאל פשוט תצטרך לחכות למבקר עם אופקי פרשנות נרחבים מאלו.

ממליץ לכולם/ן לקרוא את הספר.

הוא ניסה לעשות ממך עוד סופר מתחיל. אל תיקח ללב.

הספר פיגומים של יחזקאל רחמים הוא קודם כל פאוטיקה שנוגעת בכל נימי הרגש של הקורא. היצירה הזו מתארת חוויה קיומית אנושית שלא מרבים לדבר אותה בספרות העברית והיא מצליחה להיחלץ מהקלישאות שגלסנר כביכול מנסה להדביק לה. כמו כן ההתנשאות של פתיחת דבריו, כביכול הוא רגיש לאלה שהיה להם תנאי חיים ופתיחה אחרים משלו, של גלסנר עצמו. גלסנר שבוי בהפרדות שלו (פואטי מול אידיאולוגי, אסתטי מול דוקומנטרי, בורגני מול פורלטריון וכו') במקום לקדש את התבניות הבינאריות הללו, ראוי למבקר דווקא לראות כיצד תבניות אלה מטשטשות ונוזלות זו לזו בכתיבתו המיוחדת של יחזקאל רחמים. רחמים מצטרף לקול מזרחי מאוד ברור בספרות העברית של השנים האחרונות המנסה למצוא דרך אחר שפה פואטית חדשה לחוויה שהודחקה על ידי המרכז הישראלי. גלסנר כמובן מפספס את זה או חושב שמדובר בערך שאינו ספרותי, בשל תפיסתו השמרנית המפרידה בין אסתטי לאידיאולוגי. הפרדה רדודה ובעייתית שעמדו עליה כבר רבים (פוקו בורדייה ואחרים) שגלסנר אינו יודע על קיומם או שאינו מסוגל להתמודד עם ביקורתם המורכבת וחבל.

כרך ירקרק שבר
על הסף שיר קצר
החיוך שלך , נשאר

אחת הביקורות היותר אדנותיות שקראתי. יחזקאל לא צריך שוב הנחות מגלסנרשטיין. זוהי ביקורת בורגנית מנופחת אוריינטליסטית ועיוורת.
עם חברים כאלה מי צריך אויבים

מומלץ מכל הלב