אכן הסכמתי עם כל מה שנכתב לגבי ספרה של מאיה ערד. תמיהתי: איך הסכימה הוצאת עם עובד להוןציא לאור ספר כה מסורבל ושבלוני?

ותפני את הספר שלך לקהל האמריקאי? בטח תעשי מזה כסף יותר טוב. לשבת שם - במרחק - עם כל הכבוד לאינטרנט ולמשלוח אגזמפלארים ממה ש''קורה'' כאן בסצינה הספרותית המקומית, לאמריקה - מוטב, באמת, שתכתבי לקהל מקומי שם, אצלך, בבית.

הניסיון להבין מרחוק איך זה פועל כאן לא ייצלח - כמי שחי באמריקה הרבה שנים וחזר לכאן - אני יודע שהניתוק המנטאלי הוא אמיתי, גם תלישות לא מספיקה - והרצון שלך להתברג בחזרה מרחוק לא ייצלח. הא ראייה שכתבת ספר (כן, קראתי) מנותק - מה שאולי לא היה קורה לך לו היית חלק מכאן - וחבל כי את כשרונית עושה רושם.
So truly, why don't direct your writing to local audiences? I bet you will succeed.

כלומר שעד עכשיו כביכול לא היה אפשר למזרחיים לבטא את מזרחיותם. אני לתומי - נכון אני לא מזרחית - חשבתי שזה כבר מאחורינו. אפשר לכאוב את כאבו של הדור הקודם אבל אנחנו? אנחנו לא מעבר לזה?
האם אין לנו גאווה? כבר יש. לא כדאי לקחת אותנו כל פעם צעד אחד אחורה כאילו הזמן לא הקהה דבר, כאילו לא תוקנו כמה עוולות, כאילו לא היה לו לבהר צ'אנס שווה לחינוך, לעתיד.

מ ודה שלא קראתי עד הסוף - חצי הספיק. הרגשתי כאילו אני בשיעור ספרות והמורה המכובדה מנסה ללמד אותי את מה שידעתי עוד כשהיא (ערד) ינקה משדי אמה. מן התנשאות כאזת -כאילו היא גילתה את אמריקה ועכשיו היא תספר לנו על זה.
דידקטי מדי. מעשה התפר שקוף מדי. בקיצור, לא ממש טוב.

ודומיו, מתומכי מדינת כל אזרחיה (/כל לאומיה) במקום ישראל, ספק אם בהר היה מצליח לפרסם את שיריו המסתמכים על המסורת החז''לית למשל ('מתכתבים איתה' לפי ביטוי עכשווי ושחוק שבוזבז לשוא, בטרם כתב בהר את שירו). המובאה החז''לית אליה בהר נקשר מדהימה בכך שהיא מקפלת יריעה עצומה של רקע תרבותי ורגשי המוכר למיעוט כה קטן (כלומר ליהודים נאמנים בני כל הזמנים) או לחילופין לקורא בלבד. ובהר קורא ומשתתף, וזה המון כשרון.וכך הוא מגיב בין השאר: ''... לא באנו על כנפי נשרים/ לא עפנו על מרבדי קסמים/אין עליה המונית ולא היתה/ אין קולטים ולא היתה קליטה/ עד שלא יקבעו בתי הכנסיות ובתי המדרשות של בבל בגופה של ארץ ישראל/ אנחנו נשמה חסרה/ אנחנו גולה.''. האמת היא שכן באנו על כנפי נשרים, וכן עפנו על מרבד קסמים, וכן היתה עליה המונית, אבל כדברי בהר בשירו: ''עד שלא יקבעו בתי הכנסיות של בבל ובתי המדרשות של בבל בגופה של ארץ ישראל אנחנו נשמה חסרה אנחנו גולה''. ז''א בהר אומר לנו אמת גדולה מאוד, אבל רק חצי אמת, והחצי השני נסתר ממנו. מהשיר הארוך והיפה שבהר מקדיש למשורר ביטון, ניתן להכיר שתחושת הקיפוח עושה את יצירת בהר לחצי יצירה.

זה כמו, כדימוי: הטכנולוגיה האמריקנית המשוכללת יחד עם ההקף הנפשי והתרבותי המצומצם של האדם האמריקאי. הנטיה הלא מעמיקה והרגשנית-מקובלת: ייחוס העוולות בעולם לאלוהים או להעדרו, או בפירוש אחר: זעם המשורר על אלוהים-על שאינו נוכח בעולמו. האין הפירוש הזה רדוקציה של ברנר? שאהב וכאב באמת את שבר עמו ואת אובדן היהדות בעולמו? כשמשווים ליוצר בעל שיעור קומה מתבררת הבעיה, גם אם בהר לא 'אשם' בתוצאה, אלא זמננו ותנאיו - תקופה שמקשה מאוד, עד לא מאפשרת ליוצרים להצליח באמנותם.

חוסר היחס בזמן אמיתי ליצירות גדולות וההדרה של זוטרים אבל זה אתה מוזר בדרכך. דרישת שלום מגבריאל מוקד. אגב גבריאל אמר לי שבזמן אמת הסתייגת מיונה וולך שכיום אתה מהדיר אותה . אלמוג בהר?!. מאחל לשניכם תרדימת אוהבים בשישי שבת