מה שאני לא מבין זה למה אתה מסביר כל כך הרבה. אתה יכול לצמצם את הביקורת המלומדת שלך ולזקק אותה. למשל - אולי כדאי שתפליץ בקול אם היצירה לא נראית לך. זה מספיק. אנחנו נבין.

יש אוהבים, יש שונאים, אבל צרך גם לדעת לבקר.

אני נמנית עם האוהבים ואני חושבת שזה אחד הספרים הטובים ביותר שלו ושמאז קצכן הוא רק הולך ומשביח ומעמיק. מה שיגיל מכנה ''חוזר על עצמו'' הוא תנועה פנימה, שכלול, וריאציות על נושא. באותה מידה אפשר להגיד על באך ומוצרט שהם חזרו על עצמם. הדיבור על המחיר לעומת אורך השורות הוא אינפנטילי ורדוד ומטופש. זוהי ביקורת שמשולה למשפט הנדוש של העממיקו במוזיאון, ''וואלה הבן שלי יכול לצייר יותר טוב''. ביקורת כזאת תמיד תגרור מצהלות הידד מכל אלה שלא הבינו או לא אהבו את היצירה וחשו לרגע שמשהו איתם לא בסדר ואולי הם לא מספיק אינטלקטואלים או מעודנים, והנה בא אחד ואומר המלך הוא עירום והבן שלי מצייר טוב יותר ומה, זה לא שווה את הכסף, ואני לא הייתי שם על זה גרוש זה סתם קישקוש בעיפרון על נייר וכולי.

כל מי שקרא על התערוכה entartete kunst בה הוקעו יצירות של יהודים, דדאיסטים ואקספריוניסטים לשמחתו של העם הגרמני שהאוונגרד איים עליו, ייחרד מהטון הגס והמעליב של הביקורת ובעיקר מהתגובות הברוטליות והשמחות לאיד. אני מאוד שמחה שקיים בעולם גם הופמן מעולה אחד לצד אלפי הגרפומנים האחרים

אכן, המלך עירום.
מוזר מאד איך נטוותה מערכת יחסי ציבור של אינטלקטואלים לכאורה המייחסים לאמירותיו הנבובות של הופמן משמעויות פואטיות.
לו עמד בככר העיר ונאם את מכתמיו היה זוכה למטר ביצים ועגבניות. תארו לעצמכם נואם המדבר בשבחי דלות מילותיו וחוסר הטעם שבנאומו ומתלבט עם הקהל האם להמשיך עוד שעה או להפסיק עכשיו את דבריו. כך עושה הופמן. אוי לקורא הנאלץ לקרוא דברים שלכותבם בעצם נמאס מהם. לא ציני, לא מצחיק, לא מאיר עיניים וגם לא ספרות. תמהני על הנופלים ברשת של העיצוב הלכאורה מתוחכם המעיד על חוסר רגישות ובזבזנות חסרת טעם והגיון של כתיבה מצד אחד של הדף. סליחה. יש לי תואר בספרות ובמחזאות ושנים של בקורת בארצות הברית. הופמן הוא מתחזה המשחק את הצנוע הנחבא אל הכלים ומאחוריהם צועק -שופוני .

יאללה-יאללה, מספיק עם התגובות מטעם. הבנו.

האם אנחנו צריכים להבין את יואל הופמן?
קראתי את יואל הופמן, קראתי די הרבה. יואל הופמן איננו טוען לפרוזה, הוא גם איננו שואף לשירה. יואל הופמן מצא דרך ביניים בין השתיים, ועל כן בחינת יצירתו דרך עיניים פרוזאיות תפיק באמת קריאה לא ברורה וסביר להניח גם לא מהנה, ממש כפי שיגיל טען - פרוזה שתותיר אותנו מעוצבנים ובתחושה מטופשת, כאילו הופמן התנשא מעלינו. אבל הופמן איננו מתנשא, הוא שר לנו פרוזה יחודית אשר לא מחפשת במיוחד אחר עלילה, אחר פיתרון או אחר כיוון, וזה בדיוק מה שמקסים בכתיבתו.
האם הופמן התקדם במהלך השנים? קשה לענות על שאלה זו בדיוק כפי שקשה יהיה לענות על שאלה מסוג זה בעבור כל סופר בוגר ובשל. הופמן מספק בספריו תכנים חדשים, מפתיעים נעימים וממכרים, אך מה לעשות, הוא דובר באותה השפה אשר אימץ לעצמו ככלי אומנותי מראשית דרכו, ואינני חושבת שיש דבר פגום בכך.
האם מכך ניתן להבין כי גם יונה וולך הייתה מעצבנת? היא נקטה לאורך רוב הקריירה שלה באותו טון מחוצף ומתנגח, מאחר וכך ידעה, רצתה ואהבה לבטא את עצמה.
אני מסכימה בהחלט כי יואל הופמן איננו ניתן לעיכול קל ונוח, לא הרבה יכולים להת

יגיל, שיחקת אותה. נמאס כבר מהפוזות המקוריות של הסופר הזה.

בית קטן (בערבה) ברמת גן. יואל, הבנו. זמן להתקדם הלאה. מבקר עבר. קראנו-שמענו-ראינו.

הופמן לא משורר ולא סופר. הוא סוג של המצאה של חייטים כמו בבגדי המלך החדשים ורן הילד ...

עשה לי מצב רוח רע הספר הזה. ספר לא טוב. לא קוראת.

כל הכבוד ליגיל. האמת שלו עומדת. הופמן רק משחק באמת. בכאילו.

הופמן הוא סופר קטן מאוד שנופח לממדי ענק. חסר את הרוח הגדולה באמת

ביקורתו הקטלנית של רן יגיל על ספרו של הופמן לא מקובלת עלי בכלל. היא פשוט יוצאת מנקודה לא נכונה והולכת לנקודה מוטעית עוד יותר. רן יגיל אינו מבין בחומר שהוא מבקר, וזה קורה גם לטובים ממנו. ההצטרפות ההמונית כאן לדעותיו מזכירה עמודים רגילים של בלוגים למכורים. אם יש הערה אחת שאני מוכן לקבל ביחס להופמן - היא בעניין הדפים הריקים שהטכסטים שלו מובאים אצל המו''ל שמוציא את ספריו. זה בזבוז מצער. נסו לקרוא את הופמן ללא רווחים - ופשוט תצאו מורווחים. וליגיל יש לי עצה - רד בפעם הבאה על מחברים פלצניים באמת!!

אני אוהב את א.ת.א הופמן ולא את יואל בלופמן.

אוונגרד אמיתי זה לא יואל הופמן, אוונגרד אמיתי זה יותם ראובני.

יאללה השונרא והשמטרלינג, נמאס מכל היקים האלה. הגיע הזמן לרוויזיה בספרות. קדימה המזרחים.

אני מצטרף ל-22

הופמן גמר את הסוס

יאללה קצכן והחתול קוקורוץ וכל זה. נשבר לנו.

רן, מה שכתבת על יואל הופמן כל כך מדויק ונכון. חזר וברוך על הכול. שלך, ידידך הרחוק החושב עליך תמיד.

הופמן הוא בלוף שמבקרים כאמנון נבות המציאו. הגיע הזמן להתנער מכל השטויות האלה, יגיל.

רן, תודה לך על הביקורת. הספר הזה הוא בלון נפוח חסר כל כיסוי וסיכוי. טוב שזכינו למבקר אמת שכמוך

ביקורת אמיצה, רן יגיל
מבקר שלא נוהה אחר פוזות קשרים וכיבודים רק האמת עומדת מול עיניו.
מצרך מאוד נדיר בביצתנו הספרותית
והאמת לא כל כך פופולרית במיוחד אצל המפונקים ומדושני העונג , מושאי הביקורת הספרותית שרגילים רק למחמאות, כי הם מקושרים לאנשים הנכונים ולמוספים הנכונים ולקליקות הספרותיות הנכונות
רן יגיל לך בכוחך זה !אתה איש של אמת

בתור מי שמחולל נזק קולוסאלי לספרות העברית על ידי פרישת אברות כנפיך הקצרות מעל לאי אלו שרבטנים שכישרון כתיבתם הוא ככישרונה של עז לשחק שח מט, הייתי רק מייעץ לך לשמור על פרופיל נמוך, קצת יותר. רק קצת לעדן כל ביקורת שיש לך על כותב שאין ספק שמיומנות הכתיבה שלו מנערת אגב אורחא, מעל כתפי האטלס שלה, כל אבק התיימרות לחרוץ דין כתיבה בלשון כלבית, כזו של נבל אחד שבחר לגדף ולסבוא תחת להוקיר תודה לנוטר צאנו, נעים זמירות ישראל. אבל, משמיים משלמים על לזות שפתיים וגסות הלב.

בסך הכל, מי לא עומד במקום? נולד, חי פה עיוור כמו בלאטה, נושם אוויר, אוכל מה שגוף של בן אדם אוכל, דוחה את השאר, מייצר עוד עיוור או שניים, מת. מה הטעם לעשות את זה בכלל.

אני דווקא חובב גדול של הפסקאות הקטנות של יואל הופמן. אני חייב לציין שקראתי רק את 'אפריים', ובכל זאת: לעניות דעתי הוא שובר את חוקי הפרוזה בכתיבה שלו. מבנה של רומן שעוסק בדמות כמעט עמוס-עוזית, ופתאום הסופר מספר על המורה שלו לחלילית, מחפש קורא בשם ישעיהו ומציע שכל קוראי הספר יעשו מפגש גדול בנהריה. שלא לדבר על ההתייחסות למראה הספר. דברים כמו: 'זו הפסקה החמישים.' או 'עורכי הספר, שהם X וY, מציעים ככה וככה, ואני...' יוצרים קונסטרוקציה חדשה של רומאן, וצורת קריאה חדשה.
כלומר, מה שהופמן בא ללמד אותנו זה לא את כוחה של הספרות, אלא את אי-כוחה של הספרות. כפי שכתוב מאחור ''כוחות גדולים יותר מכוחה של הספרות מניעים אותנו''. הרי סופרים חייבים ללוות במוטיבים את ספריהם, ואילו הופמן מערטל את הגיבור שלו מכל. איננו יודעים מיהו, או מי הגיבורים המשניים שהם מרכזיים ולא מרכזיים בו זמנית, והכל כל כך ערטילאי שהוא בעצם, אם נגזים קצת, יוצר חיים. מלאים במחשבות ובמעשים ודימויים מוזרים ודווקא אי היחס הזה לגיבור הוא שיוצר גיבור.
אז אני מקווה שאתה טועה והספר דווקא טוב, ובכל זאת טוב, כתמיד, לקרוא אותך.

במידה וזאת תהיה אמת המידה לשיפוט ספרים, ייפסלו כל ספרי השירה, בשל היחס בין מילים למחיר. דווקא הביקורת עצמה על הופמן מוצדקת בעיני, גם אם רק לספר זה (אני חושב שגם אפרים וגם כריסטוס של דגים הם ספרים מאד מעניינים וטובים) שאכן מתמחזר. אבל העניין עם המחיר הוא פשוט מכה מתחת לחגורה, ובעיני גם מכה לא הולמת - אולי הביקורת היתה טובה יותר ללא התוספת הזאת..

קל להגחיך למשל, רומנים ריאליסטים מלאים מעצמם מהמאה ה 19, קל להגחיך שירה, קל להגחיך ביקורות ספרים שמסכמות ספרים שלמים בקביעה: הברקה או החמצה?

אבל אני לא חושב שאת יואל הופמן צריך לקרוא בעיניים מגחיכות.

כן, יש לו סגנון אופייני שחוזר על עצמו (גם לטולסטוי היה, לא?). השאלה היא עד כמה הקורא פתוח לכתיבה כזאת, שלא מקלה ביצירת סיפור סוער או דמויות כובשות, אלא מכריחה להתרכז ברעיונות החד פעמיים, בהזרה היפה הזאת של המציאות. אפשר כמובן לתאר בפרוזה יבשה את ברנהרט התינוק גדל בבטן אימו, אבל בשביל זה יש את... נו, טולסטוי. כאן מקבלים משהו אחר. וקשה לי להגדיר את המשהו הזה מעבר למילה ''קסם''.

אגב, ממתי מעריכים ספרות עפ''י מספר עמודי הספר לעומת מחירו? לפעמים גם סיפור מוצלח של דף אחד ראוי בעיניי להמכר באלפי שקלים.

להסיר את הכובע בפני היחיד מתוך מקהלת החסידים השוטים שהעז להכריז שהמלך הוא אכן ערום.וחוץ מזה אני מתגעגעת לפרשנויות השירים שלך במוסף הסיפרותי של ''מעריב''.בחירת השירים והפיענוח שבצידם היוו מוקד לעניין ולהחכמה וחבל שחדלת מכך.

ויש לו כל כך הרבה חסידים שוטים...

סוף סוף מי שיפוצץ את הבועה הזאת שיוצר הופמן. מאז שקראתי אותו לראשונה הייתה לי תחושה כזו, שהיוצר מסתתר מאחורי איזו תבנית שאותה הוא יצר לכאורה, ושם הוא אינו פגיע, (מאחר ונכנס למשבצת נשגבת כביכול, של אמנות בלתי נגישה ולכן בעלת משמעות), אבל חדי הבחנה יכולים לזהות אחרי כמה פרקים קצרים, שזוהי אינה אלא תבנית, סיסטמה, והיוצר אינו אלא נאחז בה בכל כוחו. יואל הופמן הוא אינו הדבר האמיתי, לפחות זה שהוא מתיימר להיות. תודה לך ילד יקר, שוב צדקת. המלך הוא עירום.

רן, אתה מבקר אמיץ

רן יגיל אינו משורר. לא יעזור בית דין - הוא מספר סיפורים מלידה. פרוזאיקון קלאסי. מה לעשות, ככה נולד כאמן. והנה בא סופר או מכתמר כיואל הופמן, ומוזג לו ובוזק לו תרבוכת ספרותית שיש בה הרבה שירה. שירה נטו. כלומר: קיצור רב, הפשטה רבה, חזרה ללא סוף ועוד ממאפייני השירה. יגיל כאמור אינו משורר ומסתבר שגם כקורא שירה, הוא מכור לאריק איזנברג ופרלמן - מחבורת 'עמדה'. זה עדיין לגמרי לא רע, זה אפילו טוב. אבל רן יגיל מתקשה להפנים שיש שירה אחרת, מוסיקה אחרת, עברית בסיסית אחרת. שיואל הופמן, חרף היותו כותב פרוזה, הריהו עוסק בשירה. מכאן קשייו של יגיל - לא של הופמן - נובעים! אז במקום להיות ישר עם הקוראים, ולומר להם, חברה, בשירה אני לא מבין כמו בפרוזה - רן יגיל מנסה - אך לא מצליח להתמודד עם הטכסטים של הופמן. וחבל!

אין ספק שזה ספרו הגרוע ביותר של גרוסמן ולא יעזור שום פרופסור שמעון זנדבנק כאן

כל כך צודק. המלך הוא עירום

צודק. יגיל. צודק. מספיק עם הפוזה הזאת.