ברור שאת אנג'לינה, מי זאת אורלי?

וכמה באמת חושבים להתאבד מפני שאין להם כבר שום קש להיאחז בו, ולא קיבלו במה כמו שתי אלו? כמה שקצו כבר בחיים הקשים האלה מסתובבים מוטרפים מבעיות אמיתיות, ולא חושבים על איזה מוות ''ספרותי'' נוסח המינגווי, או רובצים על מיליונים ומדברים על מוות הוליבודי? אז יש אנשים שהמוות באמת הפיתרון היחיד שנותר להם ובכל זאת, הם משנסים מתניים ומנסים להמשיך הלאה, בלי אורות הזרקורים וחמלת הקהל. קצת פיכחון אמיתי, לא היה מזיק לכותבת המאמר או ל''מאיימות בהתאבדות''.

כלומר רוב העם במדינה (אולי לא העם שאורלי קסטל בלום נפגשת איתו בצפון ת''א) חי חיים לא קלים בכלל במדינה הזאת, ואורלי קסטל בלום לא מתלוננת מתוך מקום של פת לחם או קרוב לזה, אלא ממקום של די הרבה מותרות ופינוק. זה מה שהרגיז אותי. אולי יש משהו בדבריה לגבי היכלת של סופרים להתפרנס בכבוד במדינה, אבל היא עוד לא במקום שיש לה מה להתלונן, ועם הסכום הלא קטן שיש לה כעת בבנק יש לה גם סיכוי טוב מאוד לא להגיע למצב של פת לחם אם הייתה מוכנה לוותר על המותרות של מגורים בצפון ת''א, והייתה, כמו שאר האזרחים במדינה, מכלכלת את צעדיה לגבי מצבה הכספי בתבונה וזהירות. אולי עובדת כן, לפחות חלקית, בעבודות לא ''מלכלכות'', ויחד עם מיליון וחצי ש''ח אפשר להבטיח חיים סבירים לעתיד.

ראשית אני מודה שאף פעם לא חיבבתי את כתיבתה של אורלי קסטל בלום.האבסורדיות, הלא מובנות, האסוציאטיביות האי קוהרנטיות כפי שהיא הגדירה את תלונות הסטודנטים עליה נראים לי הצגה אחת גדולה או מקום שנוח לה להיות בו כדי להחשב נורא חכמה ופורצת דרך. בעיני הכתיבה שלה חסרת כנות ואמירה, אבל זה נשאיר בחוץ.
אני חושבת שמה שהרגיז אותי בראיון איתה זה שאין קשר בין הייאוש שהיא משדרת לגבי מצבה הכלכלי לבין מצבה האמיתי. כמו שכתבו הרבה מגיבים, להרבה מאוד אנשים במדינה, אולי אפילו לרוב, אין מיליון וחצי שקלים בבנק. רוב האנשים במדינה, אם יש להם בית, הם קנו אותו במשכנתא גבוהה שאותה הם יאלצו להחזיר במשך עשרות שנים בעבודה קשה. רוב האנשים במדינה לא יכולים להרשות לעצמם להתגורר בצפון תל אביב, רוב האנשים במדינה לא יכולים להרשות לעצמם לגדל את ילדיהם ''בתנאי חממה במעוז אביב''. ומולם יש אורלי קסטל בלום שמעידה על עצמה שהיא פרזיטית שלא מוכנה לעבוד בעבודות שונות שסופרים יכולים להתפרנס מהן כדי לא ''להתלכלך'', ששוכרת דירה באחד מהאיזורים היוקרתיים ביותר במדינה ושיש לה כאמור סכום כסף כלל לא מבוטל בבנק. המשך בתגובה הבאה...

כאם חד הורית ''אלמנה'' אין לי דירה בצפון תא אביב גידלתי שלושה ילדים לתפארת חיה ממשכורת מינימום ומחייכת החיים יפים . לך יש והיה הכל ומתבכיינת מה את בעצם מבקשת רחמים? את קורבן של מי? קורבנות של אדם כמותו כמוות בעודו בחיים קחי אחריות על עצמך ועל הקורה איתך ותפסיקי לילל.

האמת הפשוטה והאכזרית היא,
שהסיבה שיותר קל להתחבר ל'טירוף' של אנג'לינה היא פשוט בגלל שהיא-
מאד מאד יפה.
זה הכל.

היא מתפרנסת לבד, ועצמאית ועומדת בפני עצמה כסמל של אישה חזקה שהתמודדה עם דברים ומתגברת.

הסופרת מבקשת שאני אממן לה חובות אדירים.

לא ברור לי למה אני צריכה לעזור לה ולא למישהו שהלכה להיות אחות בבית חולים או מורה בבית הספר ונקלעה לחובות.

שאר הטענות שלך לא ברורות. ברור שאנשים נמשכים לאישה יפהפיה, מעניינת, שחיה חיים מלאי פעילות, ומצליחה.

את מתרגזת שאנשים נמשכים ליופי? את מצחיקה אותי.

שלא נדבר על העובדה שהיא באמת עובדת....ולא הוגה...

מדהים איך שכל אחד מייחס מה שהוא רוצה למשפט מעורפל.

כוכבים אחרים כמו הית' לדג'ר ואיימי ויינהאוס לא שרדו כי נפלו לבעית הסמים- לכך אנג'לינה רמזה.

היא שרדה והיום אשת משפחה וקריירה, והם מתו. גם היא ידעה תקופה של בעית סמים קשה.

אנג'לינה לא ביקשה מאיתנו לממן לה את ההוצאות, ולא אמרה שהיא לא סובלת את אמריקה או כל מדינה אחרת.

קסטל בלום רוצה שאני אמממן לה את חשבון ההוצאות.

שהיא לא באמת עניה, שהיא מניפולטיבית ושהאישיות הגבולית שלה לא קשורה למצבה הכלכלי.
זה היה מתפרץ באותה מידה לאחר מותו של הכלב, אמא שלה וכן הלאה.
כך שאין לי שום כוונה ליטול אחריות על הענין או לייחס למדינה אחריות על הענין.
מעבר לכך יש לי הרבה מה להגיד על תרבות הכלום הירודה שפשתה כאן, אבל המקרה של קסטל בלוםממש לא רלוונטי לענין.

שיתאבדו, למה זה צריך לעניין אותנו?

שאר הסופרים אינם מחדשים וזה כנראה מה שהרוב בד''כ רוצה. עצוב במיוחד שיש גם מבקרי ספרות שמתיישרים לקו הפופולרי, ופתאום מכחישים את הערך הספרותי הגבוה שלה.

מי שרוצה לצאת מדיכאון שיתחיל לעשות.

לצערנו הסופרת הדיכאונית איננה גאונה, לא קרובה לכך ואף להיפך: מתרחקת מכל ברק שהיה לה מספר לספר.

אנג'לינה חיה מהסקס אפיל שלה, קסטל בלום ממילים. וסקס מכניס הרבה יותר. עוד תובנות עמוקות, מרת גלבץ?
קסטל בלום צריכה לעבוד בעוד דברים שאינם כתיבה (והיא עושה את זה, למיטב ידיעתי, למרות שזאת עובדה שכנראה פוגמת בשלמות האסתטית של הטקסט הארכני-טרחני מאת גולדן בוי), ג'ולי לא.
החיים קשים.
על זה הספרים שלך, לא?