את אותו טור קראתי מדי שבת פעמיים: פעם ראשונה עם כניסתה ופעם שנייה במוצאיה. ובין שתי הקריאות התמלאו האותיות בתוספת יופי ועצמה. חיסרונו מעיק ומייסר. התיתכן שלכת שלא תתואר עוד על ידי מי שאין מי שייטיב ממנו לתארה?
יהי זיכרו עצוב ויפה, כמו פזמוניו, כמו חייו הנוגים כסתיו.