יש הבדל קטן, אך גדול מאוד, בין סדרות כמו ''סקרבס'', ''העשב של השכן'' ו''משפחה מודרנית'' וסדרות כמו ''המפץ הגדול'', ''שני גברים וחצי'' ו''איך פגשתי את אמא'': לראשונות אין פסקול צחוק, ולשניות יש. סיטקום בהגדרה זו סדרה בה יושב קהל וצוחק, ושומעים אותו צוחק. לפעמים זה לא מפריע יותר מדי, אך לפעמים זה מטמטם: כאילו הכותבים מכריחים אותך לצחוק בנקודות מסויימות, אפילו אם הבדיחה לא ממש מצחיקה. הסדרות הראשונות שכתבתי אינן סובלות מהפרעת קהל: הן יכולות להצחיק ולרגש בלי קהל שיגיד מתי כך ומתי כך. לכן, כל כך מעצבו אותי כשאנשים משווים סדרות כמו ''משפחה מודרנית'' לסיטקומים.
ובנוגע לסופיה ורגרה הישראלית, אל תצפו לדמות לטינית. החשיבות כאן היא איננה על הדמות עצמה, אלה היחס של שאר הדמויות אליה. לכן צריך לחשוב: כמו שהאמריקאים מתייחסים ללטינים, לאיזה לאום מתייחסים הישראלים בצורה דומה? רוסים? אתיופים? ערבים? אולי אפילו הסודנים (מבחינת ההסתננות לישראל)? נחכה ונראה.