מקיואן מראה כיצד סיפורת בדיונית מסוגלת ללמד אותנו על נפש האדם ועל המציאות החברתית בעולם כולו בדרך מעשית, יותר מספרות עיונית ואקדמית. נשמע כדבר והיפוכו בידיון מול מציאות ממשית אבל הבידיון הוא מקור לא אכזב להפגיש אותנו עם המציאות ממנה אנו נוטים להתעלם במרוצת החיים. ומקיואן עושה זאת באמנות נדירה מבלי לוותר על תכונותיו כסופר ענק ומעניק. אהבתי את אמנות הסיפור המיוחדת שלו (אולי לא רק לו אבל אצלו זה ברמות-על) האמנות להתוות נתיב עלילתי ותוך כדי קך לגלות לקורא שביל נסתר ומרתק בצד הדרך ושוב להחזיר את הקורא לנתיב העלילה הראשי(ת). הוא סופר מעורר מחשבה בכל ספריו (קראתי, קורא ואחזור ואקרא) . מתאים ביותר להוקרה בינלאומית ברמה של פרס נובל.

אולי משהו אחר שלו.. אולי אמסטרדם.. עוד לא יצא לי. חוץ מקטע מהספר האחרון שלו סולאר שגם לא מוצלח. ודווקא כתב על 'גרושתו' שם. ניכר שהוא מושפע מסול בלו (במקרה זה דווקא בעניין של הגרושה), באמת אמר שהוא מעריץ של סול בלו, אך לדעתי זו היכולת המדהימה של בלו לקלוע לטעם המקובל, מה שגם מקוויאן הצליח בו לא רע בכלל. בהרצוג של בלו ניכרת הקפדנות שלא לצאת מהמשבצת המבוססת על המקובל בעיתוני נשים מבחינת איפיון הדמויות, לפתח אבל לא לפרוץ. כדי להעלות את הספר בלו מוסיף לגמרי בנפרד קטעי הגות, כך שהקוראת יכולה לדלג עליהם בלי לאבד עניין. קטעיי ההגות לעיתים מעניינים מאוד, לעיתים פחות, אבל אינם מפותחים מפחד הקהל. בלו יודע את מקום הכתיבה, ואת מקום ח-ן הבנק שלו. לזכותו - הוא כותב לרוב זורם.

איזה כותרת אומללה, הסופר הטוב בעולם . מי בדיוק קבע ואיך ניתן לקבוע שמדובר בסופר הטוב בעולם ? על פי כמות הספרים שמכר(ברור שלא), על פי כמות הפרסים (גם לא מדד). לא ניתן לקבוע איזה סופר הוא הטוב בעולם כמו שלא ניתן לקבוע שרמברנדט טוב יותר מפיקאסו .