כשנכנסתי לאולם חשבתי בתחילה שמדובר על תוכנית מוסיקה בערוץ 1 ליום שישי בערב... רק היה חסר שמעון פרנס שיעלה להנחות. בפועל... ההופעה האינטימית הייתה עם אנרגיות מפתיעות: כמעט הרגשה של הופעה פרטית. פול קנטנר, למרות הזיקנה, היה נראה כאילו פרט לקרחת והקמטים הוא עדיין ספק עומק, ספק יושב, בצד הימני של הבמה בוודסטוק או באלטמונט... כסיימו עם ''הצד השני של החיים האלה'' לרגע חשבתי שעוד רגע הוא גוער במלאכי הגהינום על שעילפו במכות את ה''סולן הראשי שלו''. בשורה התחתונה: כמו ההופעות של דיפ פרפל בישראל בשנים האחרונות: באו לתת שואו טוב, לא התיימרו להיות כוכבי על - והתוצאה: ערב שכולו חוויה. גם הבירות, אגב, היו זולות באופן מפתיע.