קראתי את הספר כשהבן שלי (גרים בארה"ב) קרא אותו במסגרת בית ספר. אז, הוא היה נועז רעיונית, מאד יצירתי, וכקוראת, הפלגתי איתו למחוזות דמיוניים ולתוך עצמי. חששתי לראות את הסרט, משום שתמיד החוויה מהסרט שונה לחלוטין מזו של הקריאה, והספר כל כך נחרט עמוק אצלי. בן ה-15 שלי התעניין, והלכנו יחד. מצד אחד, אכן מה כבר לא ראינו ב"משחקי רעב" ובכל הסרטים המתרחשים במציאויות אחרות. אנשים ונוער הופכים קהים לנוכח מראות קשים של דם ואלימות וקנאה ורצח. ה"המעניק" לא סנסציוני מספיק וקיצוני לקהל היום. מצד שני, אם מתעלמים מהמשחק הבינוני, מהרעיונות שלא "הולכים איתם עד הסוף", מהבנליות של שחור לבן לחברה של "אותו דבר" וצבע למי שמרגיש, הסרט הזה עדיין משמש מראה לעולם הולך ונעלם של תקשורת אמיתית בין אנשים, זכוכית מגדלת לדברים הקטנים שבחיים שכל כך חשובים, ואסור לשכוח שהספר לא נכתב למבוגרים, אלא לנוער. ומסופר מנקודת מבט של נער שמגלה את העולם, את עצמו, וככזה. יש לו אמירה נוקבת על תרבות ההמון, אינדיבידואליזם מול האחדה וקונפורמיזם, ושלטון טוטאליטרי. נושאים שמעסיקים מתבגרים. הורים- לכו איתם לסרט ודברו על זה.