די להסתה האנטי ציונית

אל תבכה

אם ההדגשים של ה.... מסע הזה היו על אופיו וחייו של הרוצח הטיפוסי באאושביץ?
אני כבת לניצול שואה, לא הפסקיתי לבכות לרגע. נכון שאני רגשנית מטבעי, אבל המקום הזה לא יכול להשאיר אותך אדיש לנוכח החוויה המטלטלת.
גם אני אגב ביקרתי שם רק בהגיעי לגיל המופלג 50, במסגרת קבוצה מגובשת מאוד. במקרה או שלא במקרה, לכולנו היה קשר כלשהו לשואה, ו... כן. כולנו בכינו, כי לא טרחנו לנסות להבין את הרקע לפשעיהם של הגרמנים באותה תקופה. ואגב נוס,ף, את המסע לאאושביץ עשינו בשיתוף עם קבוצה גרמנית וכן קבוצה פולנית. הגרמנים היו הרבה יותר מחוברים אלינו וג עבורם זו היתה חוויה מטלטלת במיוחד. הפולנים היו מנותקים.

כמעט תמיד שובר את ליבי ומעלה דמעות בעיני. ואני מעדיפה את זה כך

מדהים זה כאילו אני כתבתי את זה- גם אני הייתי במשלחת סטודנטים, ואני ממש מזדהה, לא הגעתי ממשפחה של ניצולי שואה ווגם אני לא מצאתי את עצמי בוכה שם ובהחלט הייתה הרגשה של משהו בי לא בסדר.
הבכי וההבנה הגיעו בבית באותו יום של החזרה, הקולות בעברית, מגוון האנשים בכל מיני צבעים, הריחות והטעמים באוכל, אוי הטעמים! גרמו לי להבין עד כמה חשובה הארץ הזו ועד כמה יש לנו מזל שאנחנו כאן וחיים.

הזוועות התרחשו לא רק במחנות ההשמדה. המחשבה להנות ברחובות פולין לא נתפסת בעיני.. על איזה בית שלא תסתכל בדרך, תוכל לדמיין משפחה יהודית בעלת שושלת מכובדת בעיר שיום אחד חיילים נאצים נכנסים לה לבית, נותנים לה דקה לארוז ושולחים אותם במשאיות למחנות, כשבחלק מהם כבר יורים במקום, מול המשפחה והילדים.
אני מתחברת לזה כי זה היה הסבא והסבתא שלי.
וגם אם זה לא היה הם, אני עדיין שייכת לעם היהודי,
כנראה שזה גם עניין של חינוך. אנחנו, בני ה-30, גדלנו בדור אחר, חונכנו אחרת. חונכנו בעיקר להיות בני-אדם ואח''כ להביא ציונים טובים.