בס''ד
אוטובוס מפויח,ריח מוות וים של דמעות. זה מה שנותר-זה מה שנגלה לעינינו עם תום הקרב, קרב קשה של בני אנוש אל מול איתני הטבע,מול אש אכזרית ורעה שהשתוללה והכתה,שכילתה ושרפה, יער, חורש ובתי מגורים בשטחים נרחבים. אך יותר מכל לקחה השריפה הנוראה זו-חיים.
חג חנוכה כך לימדו אותנו תמיד הוא חג האור, אש הנרות מאירה את חלונות הבתים ומספרת את הנס שקרה לעם היהודי.
בחנוכה האחרון, הייתה זו אש הלהבות שהשתוללה בצפון הארץ ובליבו של כל ישראלי, ארבעה ימים ולילות התנהל קרב חסר תקדים באש אדירה ועקשנית, קרב בו השתתפו אלפים מכל רחבי הארץ והעולם.
כחלק מפעולות ההצלה יצא אוטובוס שירות בתי הסוהר עליו נהג וארבעים אנשי שב''ס, רובם אנשי קורס הצוערים של שירות בתי הסוהר, לפעולות סיוע והצלת חיים בכלא דמון, האוטובוס נלכד בתוך מלכודת אש בין מחצבות קדומים לישוב בית אורן,ניסיונות ההמלטות כשלו,והאוטובוס נשרף על יושביו.
נהג האוטובוס,שלושים ושבעה צוערי שב''ס,ושלושה שוטרים שנחלצו לעזרתם - נספו.
41 נשים וגברים, אימהות ואבות,בנים ובנות.37 אנשי שירות בתי הסוהר,הדור הבא של קציני שב''ס,לכל איש שמו,חלומותיו,משפחתו וילדיו,והם אינם.
אסון גדול נפל על מדינת ישראל כולה,שירות בתי הסוהר ספג מכה קשה וכואבת,דמעות,בכי ואבל-היו מנת חלקנו בחג החנוכה.
שנה חלפה,שנה שבה שאלנו וניסינו להבין,שנה שבה חקרנו ובדקנו,שנה שבה כאבנו ובכינו.
שנה שבה נולדו תינוקות לאבות שכבר אינם,אבות שחלמו ומסרו את נפשם.
הנפש מתייסרת והלב כואב.
חג החנוכה קרב ובא ובעוד ימים ספורים נדליק כולנו נר ראשון ונזמר על ניסים ונפלאות..
וברגע הזה נזכור כולנו את הנספים כולם, שמותם הטרגי נקשר בחג הזה, באופן מצמרר.
מי ייתן ותהא מנוחתם עדן.
הכותב:הוא גמלאי ש.ב.ס,עיתונאי בכיר במקומון תצפית בנגב,ואתר האינטרנט של מעריב.