שני אנשים בטלוויזיה הישראלית, לדורותיה, ידעו לספר על אנשים ולא ששו לראיין אישים (או כאלה שחושבים שהם אישים). חיים גיל, זיכרו לברכה, ומוטי קירשנבאום, ייבדל לחיים ארוכים, ידעו להבחין סאנשים שיש להם סיפור טוב מאשר לכל מיני עסקנים ופוליטיקאים, והם ידעו להביא את הסיפור הזה לצופה במלוא ססגוניותו ובשילוב הומור דק ולא פוגעני. גם אם לא הייתה מופיעה כתובית הקרדיט, ידעת של מי הסיפור. בפאלטת הצבעים שלהם לא היה אפור. טוב שמוטי ממשיך בכך וכואב שכיימול כבר אינו אתנו.טוב שמקרינים את סרטיו וחובה להקרינם לכתבים וכתבות של היום, שילמדו איך עוןשים טלוויזיה במיטבה.