אני עדיין חי בתוך הסיוט הזה ששמו קיבוץ ואין לי שום בעייה להגיד שבכל פעם שאני יוצא ממנו לפעילויות במקום אחר אני מרגיש כמו אסיר בחופשה.פשוטו כמשמעו.ועדיין אני מרגיש שהקיבוצים נהפכו לשק החבטות של המדינה פשוט כי היה נוח להרבה אנשים לראות בקיבוצים ולא רק בהם(מישהו אמר מתנחלים?)דוגמא לחיים ערכיים ומופתיים וכשראו שזה ממש לא ככה נהנים לחבוט בהם בכל הזדמנות סתם כדי שנשכח שאין דבר כזה חברת מופת.בשום מקום לא קל.וכן,את המחיר על שהאמנתי בשטויות האלה שדחפו לי בראש ולא התייחסתי לקשיים ולחוסר החיים שהיו בהוויה המתה הזאת אני ישלם כל החיים.זה עדיין לא אומר שחברה עירונית או כפרית אחרת טובה יותר מקיבוץ זה רק אומר ששם לא מחביאים את הקשיים.זה כל ההבדל.

שמתי לב משה, שאתה גבר.
גם אני גדלתי בקיבוץ, ויש לי קשר חם עד היום... עם אחת מבנות קבוצתי ועוד אחד לכל היותר. החינוך המשותף היה לי טראומתי למדי, ומיהרתי לגדל את ילדי מחוץ לו.
בטח שיש גם יתרונות, אך החסרון הגדול ביותר - העדר אינטימיות בין ההורים לילדים ובין האחאים.
בשיחות רבות במהלך השנים התרשמתי שנשים חולקות את חוויותי יותר מגברים.

תקרא קצת בספרים של גדעון לוין ובמקומות אחרים ותבין שזה היה רק אידיאולוגי!