ועדיין, המסקנה בשבילי, שהקבלה היא עבודת אלילים והרב מנסה להצדיק עבודת אלילים במאמר לא הגיוני וחסר לוגיקה לחלוטין

ולכן אנחנו מאמנים אומנם באל אחד שהוא רבים...

מאמר פרימיטיבי של אדם צר מוחין חסר בינה וידע מדעי מינימלי.

מאחר ואלוהים הוא התואר הרם ביותר שהאדם המציא, ראוי לתואר זה רק הטבע או היקום האינסופי.

לכן עבודת האלוהים היחידה היא ללמוד את חוקי הטבע שהם חוקי האלוהים האמיתיים.

זה מה שעושים המדענים ובזכותם יש לנו את הקידמה. כל הרבנים ומורי הדת הם שרלטנים רודפי כבוד ורודפי בצע חסרי מעצורים.

אתה והרב שלך סוטים לגמרי מהאמת, מההיגיון מההגינות, אתם פשוט גזעניים אגו מניאקים שרואים את עצמכם כנזר הבריאה ותכליתה.

אפשר להתפלסף בלי סוף על מהות האלוהים כפי שעושה זאת ניר. השאלה העיקרית היא האם בכלל יש אלוהים? ועל כך כדאי לקרוא את ספרו של ריצארד דוקינס ''יש אלוהים?''. כאשר אין שום הוכחה או ראיה שיש אלוהים-המסקנה היא -שאין! כמו שבבית משפט לא יקבל השופט פסק דין ללא ראיה או הוכחה! ומכיוון שהדברים נמדדים ונשקלים בהכרה על ידי השכל אפשר להגיד שאלוהים הוא המצאה אנושית הבאה להתמודד עם המוות הסופי הבלתי נמנע.לכן, עד שלא תהיה הוכחה או ראיה בדבר קיומו של האל - יש לדחותה בשתי ידיים!

מחשבת הבריאה גרמה לכל המציאות שלנו, שהוא איננו צריך לכלי בכדי להוציא מחשבותיו לפועל

בע"ה

גלוי וידוע שה' חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה,אך לא ניתן לתפוס את ה' בשכל,ועל זה נאמר:'אל בינתך אל תשען'.

רק אישה יכולה לעשות סדר בתוהו ובוהו

סחתיין על הדבורים האלה. זה כבר פעם שניה אני קורא אותך ויש לך הבנה ויכולת ניסוחים אחושרמוטה. איך אתה תמיד מצליח לעלות על הדברים האלה? על איזה חומר אתה יושב? אני מנסה ומנסה לפעמים אחרי צוהוריים שמשאמם לי לחשוב מחשבות עמוקות ובדרך כלל אני רק נתקע או נרדם או חייב לבית שימוש. פעם במשחק של בית''ר נגד הפועל ת''א אבל זה היה לפני הרבה שנים חשבתי עם אלוקים זה מישהו או משהו אבל סמחתי בעיקר שניצחנו בפנדל וכולם שם אפילו אלו שלא דתיים ראו שיש אלוקים. סחתיין ניר אתה קותב על הכיפ-כיפאק.

מה הוא אלוהים כמישהו? מה תיאורו? מה יחסינו אליו? אפשר לקבל קצת פרטים?

אם מישהו חפץ להעמיק מאוד בנושא המישהו-משהו, עצתי לו שילמד נושא זה בפילוסופיה של היוגה (ראה אתר 'יוגה של אהבה').
הרמב''ם, למרות היותו כבול לפילוסופיה היוונית שראתה את אלוהים כ'משהו', שאף להתעלות מזה ולפגוש את שפתותיו של האל (ולמות מיתת נשיקה), משמע לפגוש את האל כמישהו המטוהר מתפיסות 'מישהו' ארציות.
באתר 'יוגה של אהבה' (לנרשמים בלבד) יש מאמר מעמיק בנושא.

מעטים הם המאמרים בעלי הערך שכותביהם זכו למצווה כפולה, גם להאיר וגם להעיר. זה אחד מהם. סחטיקה.

כל מילה, הגיג ומחשבה הם חלק מהבורא,
כך שכל מושג שנשתמש בו כדי לתאר את הבורא
יהיה רק חלק ממה שהבורא הוא באמת.

הבורא הוא הוויה צעירה מאוד.
הוא קיים כבר ''נצח'' ויש לו עוד
הרבה יותר ''נצח'' מלפניו מאשר מאחוריו...

איכשהו נראה לי שתפילה שאינה מכירה בזה שה' הוא ''מישהו'', ולא רק ''משהו'' היא תפילה עקרה ומשעממת

ישנה הוכחה לכך שהאלהות חיה ומשנה את צורת תפיסת הוויתיו באדם.

כשבית המקדש הראשון היה קיים, עם ישראל עוד לא הבין את מהות האמונה המונוטאיסטית המופשטת באל אחד. העם עדיין היה זקוק לצלמים או אלים. אלו למעשה שיקפו את מוגבלות ההשגה הפנימית שלו או כוח כלי החשיבה שלו.
פסלונים של האשרה ומזבחות לבעל היו נפוצים לצד האמונה באלהי ישראל. האלהים נתפס כאל אחד הקיים לצד האלים אלים אחרים.
לכל עם היה את האלהים שלו וכוחו של האלהים התבטא בעוצמתו של העם. אלהים חזק ומשפיע הוא אלהים שהעם שלו כובש עמים אחרים מנצח. לכן חורבן בית ראשון היה משבר תודעתי ותפיסתי, כיצד האלהים נתן לעמו אלו המיצגים אותו ועוצמתו להיכבש לההרס? אבל בכך הוכיח האלהים שקימו אינו נתון לתפיסה המוגבלת של האדם של עוצמה שפע וכוח.
האלהים הוא מעצב את התודעה האנושית דרך צימצום והשפעה.
אחרי גלות בבל לא נמצאו יותר פולחני בעל וצלמיות של האשרה. דוקא חורבן בית ראשון וגלות בבל קידמה את התפיסה האמיתית המהותית של האלוהיות ושחררה את המחשבה האנושית מכבלי האלילות שהיא וודאות המיוצגת כפסל בחומר. ואותם עמים שכבשו את ישראל ויהודה נכחדו גם האלים שלהם נעלמו.
למעשה זו התפיסה החומרית הגופנית של האלוהות שנעלמה.
אשלית הגבולות או התחומים היא של האדם בלבד. ואין הכוונה שהאלוהיות חסרת גוף וצורה, היא לא נודעת לנו במהותה, היא החדש תחת השמש
האלהים הוא שבורא בנו תובנות, כדי להמשיך במסע המופלא והמדהים הזה אנחנו חייבים להשוות צורה עם הלא נודע ולקדש את ההווה, ההווה הוא המרחב האין סופי שבו מתקיימים החיים, אנחנו משקפים בו צורה, הראיה היא המודעות לצורה.

הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא

תמימות מבחירה. הענווה הגדולה.

האלהות אם כך פועלת באופן נון דואלי לכן היא לא חיצונית ולא פנימית, היא מהותית. כדי לתפוס את האלוהות צריך לפתח תפיסה נון דואלית אנטגרלית מרחבית ורב מימדית.
זהו דיאלוג הנחוץ להתפתחות הבריאה עצמה.
הענווה היא פתיחות ההכרה שאנחנו לא נפרדים ושהתודעה שלנו מעוצבת ומפותחת מעבר לכח הבנתנו,
לקבל את ההויה כאישית, כניצחית וכמופשטת.

הושע פרק ב יח
וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.  יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.  כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.  כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה.

האלוהים הם החיים, עץ החיים, שפע מופשט, אור גנוז שאין לא סוף גבולות מימדים. כל החי כל הקיים הוא צורה, בריאה. הצורה מצומצמת מעצמות האלהים, אך לא נפרדת.
האדם תמיד יתבונן באלהים מאותה נקודה יחסית הקשורה ברמת החוויה השפה ויכולת ההשגה.
הרמב''ם במורה נבוכים אמר
מכיוון שהוכח בהוכחה מופתית שאין הוא גוף, והוכח שהכול פעולתו והוא סיבתו הפועלת, כפי שהבהרנו ועוד נבהיר, אומרים שהעולם הוא מן השפע של האל ושהוא השפיע עליו את כל המתחדש בו. כן אומרים שהוא השפיע את חוכמתו על הנביאים. העניין כולו הוא שפעולות אלה הן פָּעֳלוֹ של מי שאינו גוף, והוא אשר פָּעֳלוֹ קרוי ''שפע''.

התפיסת הרמב''ם היא נון דואלית. הרמב''ם שולל מהדימויים שמשתמשים בהם כדי לתאר את תכונותיו של האלהים, את הקישור או ההדמיה החומרית שלהם.
לפי דבריו, חכמתו רחמנותו של האלהים לא מיצגת עמדה ערכית אלא שלמות כוללת ונון דואלית.
השלילה אינה מציינת ערך דואלי אלא דימוי לגבול השגתו של האדם. השלילה מתארת את מה שהאדם אינו יכול לתאר, גבולות השפה הדמוי ההשגה והחוויה.

השאלה המענינת היא איך וכיצד האלהים, משפיע על התודעה האנושית, וכיצד האתגר להגיע אל השגתו הניעו את התודעה, השפיעו ופיתחו החכמה האנושית לדורותיה.

באותו השפע אין השגה.
עלינו לקבל את העובדה שהאלוהות אינה נפרדת מאיתנו למרות שאין לנו השגה בה, כשם שאין אנו נפרדים מהאור האויר והאדמה, האלוהות היא המימד הבורא המאציל והמשפיע, האלוהיות היא החיים, לכן זו תהיה יהירות מסוימת מצד האנושות לחשוב שהשפעת האלהים על התודעה לא קיימת ברגע זה ממש רק מכיוון שהאלהים כביכול לא נחווה בחושים המידיים שלנו. כבורא החיים הוא משפיע עלינו כאן ועכשיו. ומעצב את התובנה שלנו בדרכים שאין לנו השגה בהם ובאותה דממה עדינה ופילאית הנחווית כדממה כיוון שאין לנו את כלי החישה להשיג אותה.

ומי שמשתנה הם בני האדם ומשתנה גם יכולת השגה, כהתהליך מקביל, של מסגרות סיבה ומסובב. המחשת הדימוי האלהי קשור ליצירה של גבולות מחשבה ותודעה חדשים. ו''באין'' בחלל הפנוי אנחנו מקבלים מילים חדשות המשמשות מסגרת לתפיסה חדשה.
האלהים הוא אישי, האלהים הוא מהותי ויותר מכל האלוהות משפיעה ומשנה את התודעה האנושית דרך נגיעה בשורש המהות
האלהים הוא הכולל הבורא צורות באין סוף ואין גבול או הפסק ליצירה הרב מימדית
דימוי האדם אל האלהים תמיד יהיה יחסי ואוביקטיבי ברמת השפה ורמת החוויה האנושית.
מסגרות חשיבה המבוססות על כלי התודעה שהם חוויות, התנסויות ודימוים הבאים מצורות הקיימות בחומר.

החשיבות של הרמב''ם הוא בשינוי כלי החשיבה. הוא ניטרל את הדימוי המחשבה על האלהים מכל גוף וצורה אלהים מופשט מרחיב את השפה המחשבתית
את הראיה. לא עוד ראיה הנעוצה בחומר, הצמדות לדימוי מוחלט או זהוי והזדהות סופית של הדבר. האלהים הוא לא הדימוי והצורה הקולקטיבית.
ואפשר לפתח כלי חשיבה או ראיה שהיא אחרת ושונה מתפיסת החויה האישית הגופית שלנו.

הבורא הוא מעל לתפיסתנו, ואין לנו כל אפשרות לקלוט מהי יישות זו כלל. אבל הבורא סידר העולם כך שמתגלים מעשיו לבעלי מודעות רוחנית גבוהה. תדמיינו כיצד אבן יכולה להבין רגשות אדם ומושכלות. בעצם מבינים שאין לאבן כלים כלל להבין מה זה אדם מה הוא מרגיש וכו'. בדומה לכך אנו פחות מאבן אם הבורא הוא אדם ... ולכן אין לנו סיכוי להבין כלל מה זה.
ולגבי היחסים אדם-בורא, מקובלים כותבים שניתן לפתח מערכת יחסים. אבל מה באמת יחס הבורא לכך אין לנו מושג, רק המערכת שהוא בנה נותנת הרגשה לרוחניים הגבוהים, שכן איכפת לבורא מנבראיו.

''לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'' - בסך הכל ציווי לא לעשות פסל. לא הצהרה שמשהו קיים או לא קיים. ''לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם''. - בך הכל הצהרה שלא ראו. לא הצהרה שאין. ''כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם'' - וכאן דווקא יש הצהרה מפורשת בדבר תכונות של אלוהים: ''דרכי'', ''מחשבותי''... אז כמו תמיד, אפשר לומר שזה רק משל ומליצה אבל אם כבר, אפשר לומר שגם כל המצוות הם משל ומליצה ולפרש אותם אחרת.

אז עכשיו אפשר גם להתפרע בחברון, להתנקל לערבים וחיילים ולצפצף על החוק של מדינת ישראל בשם ה', וגם להתחמק מטיעונים שמראים את האבסורדיות של האמונה שלך. איזה מזל שיש קבלה.

בע"ה יתברך ישתבח ויתעלה


באחד מי"ג עיקרי הרמב"ם יודעים אנו כי אין לאל גוף או דמות, וכי לא ניתן להשיגו.

בתהילים פרק ח' פס'6:'ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו'.

אנחנו כבר למדנו להבין של ניתן לתפוס בשכל(ברציונל) את קיום ה',שכן נאמר:'ואל בינתך אל תשען',למרות שה' חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה.

אכן, על הרמב''ם מסופר שבזמן שהיה מתפלל היו שני תלמידים צריכים לתמוך בו מפני גודל הרעדה והיראה שהיתה לו מבורא עולם. כמו שכתוב בתניא שהיראה היא במוח, אצל הרמב''ם, אשר השגתו והקשר שלו עם הקב''ה היה בעיקר מהפן השכלי, תורגמה ההשגה השכלית בעיקר לרגש של יראה.
פעם אחת המגיד ממעזריטש, תלמידו ויורשו של הבעל שם טוב, הרגיש צורך עז לגעת בטליתו של רבו בזמן התפילה. מיד עם נגיעתו חש איך כל גופו מתחיל לרעוד והרעד הולך ומתחזק. הבין המגיד שהרעדה תוצאה של יראתו האדירה של הבעש''ט מהקב''ה, יראה שכל מי שבא במגע איתה מיד אחזה גם בו. כמעט התעלף המגיד מרוב רעדה ופחד עד שהרגיש בזה הבעל שם טוב, חזר לאחוריו, נגע הוא בעצמו במגיד, הרגיע אותו עד ששבה רוחו אליו.