דרישה בטקסט אינה מבטלת את מובנו הלקסיקלי או שורשו האטימולוגי אלא משחקת על המורפולוגיה שלו. מדרש אינו מדע מדויק (כפי שאפילו ענף המורפולגיה בבלשנות האקדמית אינו מדויק ומוחלט). המדרש משחק על דמיון בין מלים וחלקי מלים ועל בסיס ההנחה (והתחושה הטבעית) שצלילים דומים אף קשורים בתוכנם, מוצא משמעויות חדשות במלים מוכרות.

מספרות חז"ל והלאה מקובל למצוא מדרשים מילוליים רבים המכונים נוטריקונים (נוטריקון זה גם ראשי תבות אך לא רק). במסורת המדרשית אף מקובל לדרוש מלים לועזיות אשר במקורות מוסמכים שותפו עם העברית – כמו פרעה (מצרית), פרדס (יוונית) ועוד.

בכל הדורות האותיות סמ''ך ושׂין שימשו לסירוגין באותן מלים. מלים רבות שאנו רגילים לכתוב בסמ''ך (לתפוס, להסתכל, לסחוט) כתובות בתנ''ך בשׂין (לתפושׂ, להשׂתכל, לשׂחוט), וכן להפך, ולכל אורך תולדות השפה מלים רבות נכתבו בשני האופנים (נסגב ונשגב, סרח ושרח, ועוד). האקדמיה היום מנסה לקבע כתיב אחד ולשכנע אותנו שהוא הנכון ואין בלתו, אך אין זה משקף את מציאות השפה.

בכל הדורות האותיות סמ"ך ושׂין שימשו לסירוגין באותן מלים. מלים רבות שאנו רגילים לכתוב בסמ"ך (לתפוס, להסתכל, לסחוט) כתובות בתנ"ך בשׂין (לתפושׂ, להשׂתכל, לשׂחוט), וכן להפך, ולכל אורך תולדות השפה מלים רבות נכתבו בשני האופנים (נסגב ונשגב, סרח ושרח, ועוד). האקדמיה היום מנסה לקבע כתיב אחד ולשכנע אותנו שהוא הנכון ואין בלתו, אך אין זה משקף את מציאות השפה.

ניסן דבור
אייר הרהור
סיון הילוך
תמוז ראיה
אב שמיעה
אלול מעשה
תשרי מישוש
חשון ריח
כסלו שינה
טבת רוגז
שבט אכילה
אדר שחוק

מצטער על האיחור. שלחתי כבר מזמן אך רק כעת שמתי לב שזה לא עלה.