ארשה לעצמי להשתמש בדברים ששמעתי מאביעזר כהן לקראת חנוכה (נדמה לי שאתם מכירים זה את זה):
יש לקחת בחשבון שיש צורך באש אוכלת כדי להתקדם, שהרי ללא כליון הכלים, לא יווצרו כלים חדשים מזוככים יותר. זה הרעיון של נהר די-נור, שהאדמו''ר הזקן עסק בו לא מעט.
כמו כן קח בחשבון שגם בדימוי של צבעי הלהבה של הנר, קיים גם ''נהורא אוכמא'', שניתן לתרגמו לאור-שחור, לאמור שגם בנר יש נקודת שריפה, ואם כן הפתילה (=האדם) צריכה לעבור שריפת-מה כדי שתיווצר אותה להבה, שהיא ה''נהורא חיוורא''.
ואולי זו נקודת מסירות הנפש.יש להיות מוכן לוותר על ללכת על בטוח, על ההיבט הבורגני, לדאוג רק לעשות את המעשה הנכון והטוב.
מה שדרשת כאן למוטב, עולם הכאוס, נצרך באם האדם מבקש לצמוח רוחנית.
אולי זו פשרה של דילוג האמונה, הנכונות לאבד שיווי משקל ופשוט לקפוץ.