נהניתי לקרוא ומסכים עם כל מילה.
השאלה שלי היא כזו - אני מתנסה במדיטציה לא מעט. אכן ברגעי הלבדות, אם אני נשאר בזה ולא בורח להסחות דעת, השעמום חושף את הפצע שבלב, ולאחר זמן מה, אם מתים לתוך הכאב הזה, הוא נהפך לרגישות בלתי רגילה (וכמעט בלתי נסבלת) לסביבה, לחמלה ולאהבה.
אך יחד עם זאת, כאשר יוצאים מהסביבה המוגנת חזרה לעולם, עולים חזרה המגינים הישנים בשל הקושי להשאר בעוצמת הרגישות - מה לעשות יש הרבה אלימות בעולם וחייבים מגינים.
נראה שיש צורך בהרבה מאוד תרגול על מנת להחזיק את סוג הזוגיות שאתה מדבר עליה - זה הופך אותה כמעט לאידיאל לא מציאותי.
מה דעתך ?