ההבחנה בין חיים רוחניים (מדיטציה ונזירות) לבין חיים ארציים (פסנתר ומחול) היא מלאכותית בעייני ומרחיקה אותי מאותו עולם שמיימי שרוצה להתנתק מכל מה שהוא ארצי. משום מה לא נראה לי ששם הגאולה האמיתית.

''יתור על ארוחה אחת ביום יכול להיראות למישהו כהקרבה מאוד גדולה''

מבט רענן על ההיצמדות.

אילו שאלות מדהימות.
איזו כתיבה קולחת.

שאפו ענק

נראה כמו הזדמנות ללמוד את התרגול ממישהי שחיה אותו והיא אישה כנה וצנועה

פרישות שייכת למזרח
הארה שייכת למזרח
הסבל עליו מדבר בודהה שייך למזרח למציאות הקיימת שם (לנו יש את שק הצרות שלנו, ולא נכון להגדיר אותו סבל כמו בודהה)

נכון שאפשר להתפתח כשהולכים לסדנאות או לויפאסנה או בוחרים דרך כלשהי.

אבל לי בא דווקא להזכיר שבסופו של יום, יש לנו דרך, מורשת, לאום, הסטוריה, תנך, מדינה ואדמה, שפה שהתחדשה אחרי מאות שנים, הוואי מדליק והרבה הרבה שכל ולב.
לא חסר לנו כלום.
למה אנחנו פוזלים למזרח ? אולי מישהו יכול להגיד לי ??

הנושא שעשייה יצירתית, או בכלל משהו שממש חשוב לכם ונראה כחלק בלתי נפרד מכם, נניח כמיהה לילד או להיות סופרת, כמיהה שהיא ממש בנפשו של האדם מאז שהוא זוכר את עצמכם, איך זה מרגיש לכם? האם זה יכול ''להיעלם'' (כמובן עם העבודה הקשה של התרגול) והאם כדאי שזה ייעלם.למרות שתוך כדי שאני כותבת את זה אז ברור שזה מקדם חופש עצום, ובכל זאת. והאם נדמה שזה שמור רק לנזירים?