אנחנו מוכים בעיוורון החומר על פני הרוח.
וכאשר אנו גורמים זאת לעצמינו,
הטבע, שהוא הבורא, מדבר אלינו בכדי להזכיר לנו מהיכן כל מה שיש לנו,
אך האדם, שהבורא בראו כך,
ויצר האדם רע מנעוריו.אך אמר לו גם,
נתתי יצר הרע ונתתי תורת טבלין,
כחו לכם מתורת הטבלין והנעימו את חייכם,
בעולם הזה ולעולם הבא.
ובעיברית פשוטה.היתעוררו וראו שאתם אינכם שליטי העולם,הודו לה' ,כבדו את הטבע והטבע יכבד אותכם, פשוט וקל...
אנחנו מוכים בעיוורון החומר על פני הרוח.
וכאשר אנו גורמים זאת לעצמינו,
הטבע, שהוא הבורא, מדבר אלינו בכדי להזכיר לנו מהיכן כל מה שיש לנו,
אך האדם, שהבורא בראו כך,
ויצר האדם רע מנעוריו.אך אמר לו גם,
נתתי יצר הרע ונתתי תורת טבלין,
כחו לכם מתורת הטבלין והנעימו את חייכם,
בעולם הזה ולעולם הבא.
ובעיברית פשוטה.היתעוררו וראו שאתם אינכם שליטי העולם,הודו לה' ,כבדו את הטבע והטבע יכבד אותכם, פשוט וקל...
לפעמים כשנופלת לי כוס אני מצטער. כאני מאבד משהו אני מצטער. כשאבא שלי נותן לי סטירה אני מתבייש וחוקר איפה טעיתי. אנחנו יכולים לצום שבועות ולהתפלל עד מחר. אבל לבושתי אני מצטער יותר מהפסד מזדמן של קבוצת הכדורגל שלי מאשר על חוסר הגשם.
ובכל זאת, אני לא בטוח שאני יודע איך אפשר לוותר ולהכנע ולהרפות אבל לא להתייאש. ייאוש הוא תמיד מוחלט לא ? וגם הכניעה צריכה להיות מוחלטת.
חוץ מזה ממש אהבתי את המאמר, והעלתי את הנושא בגלל שאני מנסה בתקופה האחרונה ליישם את מה שכתבת בהקשר אחר - יותר אישי, וגיליתי שזה החלק המאתגר באמת - להרפות לגמרי אבל לא מתוך ייאוש אלא מתוך קבלה של המציאות כמו שהיא
האימון של קבלת המציאות כפי שהיא זהו אתגר בפני עצמו...והייתי מוסיפה גם את ההמתנה בתוך חוסר הוודאות (ולא הייאוש), ובה התבוננות על-העצמי מהצד לראות מה החדש שעוד לא נולד, כאשר מה שהיה כבר זז הצידה. ותודה לך, יואש הלא-מיואש.