לא אני החלטתי שכל הדרכים מובילות לאותו מקום, אך ההגיון שלי בהחלט תומך בתיזה הזו. אם תתבונן בעיון בהיסטוריה של האידיאות, תגלה שכל פילוסופיה פרטיננטית היא בהכרח תליאולוגית - מציבה מטרה מסוימת (telos) בקצה התהליך הגלובאלי, המתווה את זה האישי, שהיא מתארת - וככזו, מחייבת נקודת התחלה אחת לתהליך הנ''ל והרי לך ה''אחדות'' שהזכרתי, שעפ''י כל תפיסה רוחנית ברת-קיימא מצויה בראשיתו ובסופו של תהליך המניפסטציה הקוסמי מחד, כמו בתחילתו ובאחריתו של הפרט האנושי. מעצם הצגתה של תפיסה כזו, מתחייבת התובנה שמטרת התהליך בו מדובר אינה אלא מודעותינו לו ומכיון שבחיי אנוש (אוניברסאלי ואינדיבידואלי) עסקינן, ניתן להסיק כי כולנו נמצאים פה (יחד וכל אחד לחוד) למעשה ע''מ לדעת את הסיבה בשלה אנחנו כאן. במילים אחרות: נולדנו להכיר את עצמנו - ''דע את עצמך'' (gnosti seauton), קראו היוונים לציווי שמטיל עלינו עצם קיומינו – באופן מוחלט, מלפני ומלפנים. אני מניח שאתה מבין כעת מדוע קבעתי ש''כל התהיות יביאו בסופו של דבר לאותה ידיעה''...

אם אני ''מכתיב למציאות מה שהייתי רוצה שתהיה'', אתה עושה אותו הדבר בתגובתך לדבריי אלא שבניגוד לטענתך, שנינו כאחד עושים זאת מתוך ''הסתכלות על מה שהיא''. אתה מתבונן בעולם ומסיק מהתבוננותך מסקנות ואף אני עושה זאת, בלגיטימיות שאינה נופלת משלך! הבעיה של שנינו היא שתפיסותינו תלויות - מבחינתך: לתמיד, בהתאם לשאיפתי: רק בינתיים - באמצעי ההתבוננות המוגבלים שלנו (החושים), המטעים אותנו בשל ארעיותם, חלקיותם ואי הדיוק המאפיין אותם, אמצעים שניתן להסתפק בהם בטענה כי ''זה מה שיש'' או לחפש, בהתאם לאינטואיציה עתיקה או בשמה של משאלת לב לא מוגשמת, משהו שריר ובטוח מהם. אם אתה מכנה את הניסיון לחרוג מתפיסה סובייקטיבית בעייתית (גם קביעות מדעיות המתמוטטות ברגע שאינן ברות אישוש הן כאלה) ולהגיע אל אמת אובייקטיבית בלתי ניתנת להפרכה בשם ''בריחה'', לא נותר לי אלא להודות בכך שאני נמצא במנוסה מתמדת מכל מה ששקרי, מוטעה ובלתי יציב בתפיסותיי. ימים יגידו אם הייתה זו פחדנות לשמה, שמא היה בכך קורטוב של התרסה בפני האבסורד החברתי המאיים על כולנו בשם איזשהו ''רציונאל'' אידיאולוגי לעוס שאין לו סימוכין של ממש...

התודעה שלי היא בהחלט ''כלי לידיעת המציאות'' אלא שלא רק שלתפיסתי – המגובה בדברי אינספור חכמים שקמו לאנושות לאורך הדורות - אותה ''מציאות'' אינה מה שאתה סבור שהיא, איני בטוח שאנו מסכימים אף על משמעות המילה ''תודעה'', שלהבנתי אינה מסתכמת ביכולות השכליות של האינדיבידואל אלא חורגת הרחק מעבר להן. במובנה הרחב ביותר, התודעה אף אינה ''כלי'' המצוי ברשות האדם, אלא (עפ''י הבודהיזם למשל) מי שהוא באמת: חלקיק קיום שנועד לתפוס את עצמו בטוטאליות כמציאות כולה (כפי שטוענת הוודאנטה ההינדית), צל (''בצלם'' של ספר 'בראשית') הצפוי להיעלם באור שאפשר את הווייתו האשלייתית, בן העתיד למצוא את האב לו הוא חב את קיומו (''אני והאב חד הם'', התריס ישוע ב-'ברית החדשה'), עד המצהיר על המצאות – או, היינו הך, על היעדרות – יוצרו (''אני החוק'', של המוסלמי הגדול אל ח'לאג'), אוהב אמת, שבעיקשותו לא רק שהוא הופך את אהוב נפשו לנוכח בחווייתו האישית, אלא מציג את קיומו קבל עם ועדה ומעל ומעבר לכך, מוכיח את ניצחונה הנצחי של אהבת האמת על כל תפיסה חלקית ומכאן גם שקרית של... של הכל (''האהבה מניעה את השמש ואת שאר הכוכבים'', שורר דאנטה אליגיירי).