אנחנו חיים בעידן של תחרותיות חולנית. למי יש רכב חדש יותר, למי יש בית גדול יותר, למי יש יותר תארים וכו' וכו'. אנחנו בוחנים את האדם שלפנינו על פי כל מיני דברים חומריים ולא על פי תכונות אופי. אם מישהו יספר שהוא מרוויח משכורת גבוהה, גר בוילה ונוסע ברכב חדש זה מאוד ירשים אותנו לעומת מישהו שעובד בעבודה "נחותה" , גר בבית משותף ונוסע ברכב בן 10 שנים. הפכנו להיות חברה שמקדשת את החומריות ולא את האיכות והערכיות.

כריס, גיבור הסרט המפעים into the wild, קרע את כרטיסי האשראי שלו, תרם את כל כספו לאוקספם (צדקה), התנתק מהחברה ויצא למרחבים.
ישנה קהילה שלמה בחו"ל שחיה off the grid
הרבה אנשים מתחילים להתעורר ולהבין שלא האוטו החדש הוא שיעשה להם צמרמורות עונג אלא חזרה לחיי פשטות, אמת ואהבה.
הנ"ל לא סותר את צדקתה של מחאת הדיור..

רק מי שמת לא צריך כלום. הבעיה היא בחוסר ערכים ראציונליים ויצרניים. אנשים יכולים לקנות דברים כי הם מספקים צורך (חמרי או רוחני), ואז יש לזה ערך, או שהם קונים כדי לעשות רושם על אנשים אחרים ("תראו איזה ג'ינס, או איזה אוטו, יש לי") ואז אין לזה ערך - כי לאותו האדם אין ערכים.

ההתנתקות מהחומר המאפיינת במידה רבה את תנועת הניו-אייג' היא עוד סוג של חוסר ערכים - בריחה אל מחוץ לחיים ולעולם.

בסדנאות, פוגשים שם המון אנשים יקרים, אחים ואחיות לדרך, הרבה אור ואהבה, זה פשוט נפלא, נכון אין לי את זה בבית שלי כי בעלי איש הייטק והוא מפרנס ואין לו גישה רוחנית, אבל אני מאוד אוהבת את כל האנשים המוארים מסביב, ונכון יש לי הרבה שפע, לא חסר כסף זה בכלל לא העניין, אני יכולה להרשות לעצמי מה שאני צריכה ועובדה אני לא צורכת ככה סתם, אז בואו נעמיד דברים על דיוקם

אני חושב שאנחנו נמצאים בעידן שבו אנחנו קרובים להגיע לשובע. הצריכה מבוססת על מערכות משומנות של שיווק ופרסום שתפקידןם לעבוד על המוח שלנו, לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו ולספק לנו פתרון בהישג יד (ובתשלום, כמובן), כך שלעולם נישאר תלויים. כמה זמן זה יכול להחזיק? כמה זמן נישאר עבדים? כמה זמן נמשיך לצאת לקניות רק כדי לגלות שככל שנעמיס על העגלות, עדיין נישאר ריקים במפנים? כמה זמן נרגיש שאם... רק אם נקנה... הכל ישתנה. אם רק נלמד. אם רק נטוס. אם רק נחלי. נחדש. נבנה. נשפץ. לא לעוד הרבה זמן. יש אור בקצה המנהרה. אם רק נשכיל להבין שזה בידינו. ואם אלה שם למעלה יבינו שיש דרך אחרת מלבד ניצול, תחרותיות והפחדה.

אתה כותב מצוין אתה

סעו למונגוליה,
תשהו קצת במחיצת הנוודים,
וכאשר תפנימו את התובנה שה"עוני" שלהם הוא בעצם ה"עושר" שלהם, שובו הביתה.

:)

http://www.ted.com/talks/barry_schwartz_on_the_paradox_of_choice.html

אוסקר ווילד אמר שיש רק שתי טרגדיות בעולם הזה. האחת היא לא לקבל את מה שרוצים, והשנייה היא כן לקבל. השנייה טרגדיה קשה יותר. אכן אני מסכימה שהורגלנו לרעיון הצריכה כאבן יסוד של החיים הטובים ונדמה לנו (אפילו שאנו מודעים למלכודת שבכך) שככל שנקבל את מה שנשתוקק אליו, כך תסופק הנשמה שלנו. כלומר, לא נדמה לנו. זה מה שמוכרים לנו. כדי שנקנה. ואנחנו קונים. הטרגדיה היא בדיוק במקום הזה: הנשמה שלנו לעולם לא תהיה מסופקת, לא מתרבות ולא מצריכה.
תודה על מאמר מעורר השראה !!

וואלה בא לי בדיוק בזמן-ישר כח המשך להביא לנו כתבות כל כך נכונות וריאליסטיות

קראתי בשקיקה כל אות ומילה, כואב עד כמה שזה נכון.