חיים זוהרים וקורנים, שמתוכם חוכמה נובעת הרבה מעבר למאבקים אינסופיים בין מחשבה שלילית למחשבה חיובית. כל המורים הגדולים דיברו על זה, כמובן שנדרשת התנסות ישירה כדי לחוות זאת ישירות.

השאלה הנשאלת היא עם יש בכלל עצמי ומי הוא.
העצמי הוא המצאה של המחשבות שהתפתח מהתניה של הסביבה. כל עוד יש תחושת עצמיות אינדיבידואלית נפרדת,תהיה שאיפה לאגשים את אותו עצמי דמיוני. זה אומר שעדיין השכל (המחשבות) מנסות לשלוט ואז יהיו מניפולציות של המחשבות לגבי נושא הגשמה עצמית. ברגע של חסד, כשהעצמיות נעלמת, השחרור מתגלה שהיה שם כל הזמן. המחשבות ממשיכות אבל הן מתגלות כחסרי ערך אמיתי ןרק ככלי תקשורת שמוביל בדקל כלל לחוסר הסכמה מיותר. לכן, אין תרגול כלשהו לשחרור כי תרגול רומז שיש "מישהו" שמשתחרר על ידי "מישהו" אחר. שמשחרר. לסכום, השאיפה להגשמה עצמית ולהארה היא מצב של חלום ואף "אחד" לא מגשים את עצמו ואף "אחד" לא "מגיע" להארה.

רק מחשבה יכולה להביא להגשמה עצמית. זו לא המחשבה ש-"תספר לנו שאי אפשר, שזה לא יכניס לנו כסף, שזה מפחיד ושעדיף שנמצא עבודה קבועה ונהיה כמו כולם". כל הביטויים האלה הם פחדים (פחד מקשיים, פחד מלהיות שונה, וכו), או במלים אחרות רגשות. רק מחשבה יכולה לומר לך שרגשות אלה לא בהכרח מבוססים על המציאות, ומהו הצד השני של המטבע, ואיך להתגבר על הקשיים ולהגיע להגשמה עצמית.

'כשאדם מתחיל לשאול מה החיים רוצים שאעשה כדי שהאחד יוכל להגשים את עצמו דרכי...'
אז הצורה שבה העצמיות 'מגשימה' את עצמה (העצמיות תמיד מוגשמת!) היא בדיוק הופעת השאלה 'מה החיין רוצים שאעשה כדי...'
רק כאשר נשארת הזדהות עם האינדיבידואל יכולה השאלה הזו להפוך למהות.