אולי את מסוג האנשים שקורא ויורה מהמותן, לא ראית אולי את הראיון, אני ראיתי, אין לי שום אהבה יוצאת דופן לאודטה, היא הייתה שם זהירה ביותר, דיברה על עצמה, ולא ירדה לפרטים שיוכלו לזהות משהו ממנו. המעגל הקרוב אליה יודע גם בלי הראיון. במעגל הרחוק לה, שזה קוראים כמונו, לא נדע כלום אלא רק משמועות, והן לא ראויות בכלל למחשבה. אודטה יכולה להיות נרקסיסטית אולי, אבל בראיון הזה היא לא הייתה. וזו עובדה. ראיתי את הראיון.

לא רק שהיא לא הכניסה לו, היא שמרה עליו.
עצה לך - ציניות במינון נעים יכולה להיות כייפית, במינון גבוה היא רעל לכל דבר. תשאלי את עצמך למה את אוהבת להגן על מי שמרביץ....

הדוגמא הראשונה שעולה בראשי היא אחותי, שצעירה ממני בשנה (בת 29). נשואה כבר כמה שנים כשהמשפחה של בעלה מתעללת בה ללא הפסק.
ובכל פעם שהיא סיפרה להורינו על דקירות קטנות כאלה, נעיצות כמעט בלתי מורגשות כאלה מטעמם של חמה וחמותה,אבי מיהר להרגיע אותה שהיא סתם עושה פיל מזבוב ושהיא טועה ומנפחת דברים ומחפשת דרמות, למרות שאמא שלי הרגישה בעצמה שמתנכלים לאחותי.
אלא שאחותי צדקה כי פגעו בה ולמרות כל הנסיונות של הסביבה לטייח את העניין היא הרגישה בבטן, שם למטה, את העלבון הצורב. ואז לימדתי אותה ''לנבוח'' חזרה, ככה, לפעמים בקטנה ולפעמים בקול רם על אלו שהרשו לעצמם הרבה יותר מידי - והדקירות האלה - הערות הנבזיות מתחת לחיוך, הסרקסטיות הארסית מתחת לשנינות -כל אלו הפסיקו מיד כשהיא תקפה בחזרה.
נשים יקרות - וגם גברים - אודטה נתנה כאן טיפ מדהים לחיים. שמעו לתחושות הבטן שלכן, הן לעולם צודקות! דעו לאהוב כשצריך ויחד עם זאת דעו לתקוף כשצריך.