נסיבות משפיעות רק בהתאם לקרקע הפוריה של האדם, כל' למבנה האישיות שלו. מי שאוהב להתקרבן, יכנס לדיכאון, שזו קריאה לעזרה.
מי שמעודד את עצמו ומתקדם למרות הקשיים והבעיות, לא חוטף דיכאון.

הכי טוב זה להיות מקושר לאמא ו/או לאבא כמה שיותר. אם זה בא על חשבון האחים האחרים, זה אומר משהו על ההורות. הם לא באמת מעניקים לילד ה''מועדף'' את המזון הרגשי שהוא זקוק לו, אלא רק מפילים עליו את כל התקוות שלהם והתוכניות שלהם. הם לא מעניקים לו חופש להתפתח אלא חונקים אותו. לראיה, כל סוגי האחים - המועדפים, הלא מועדפים, המסוכסכים וכו' היו בדיכאון. כי כולם במשפחות שבהן האמא לא באמת מטפלת ומעניקה אלא רק יוצרת מתחים. זו לא קירבה אמיתית

אם קוראים את הכתבה כולה, מתברר שהדיכאוניים הם לא רק ילדים ''מועדפים'', אלא גם אלה שבקיצון השני - סכסוך עם ההורים. ייתכן שהבעיה היא ביחסים קיצוניים ולא משנה אם לטובה או לרעה. ייתכן גם שהחוקרים בילבלו בין סיבה לתוצאה: אנשים עם נטיה דכאונית הם כאלה שגם מראים תלותיות בהורים, התחשבנויות קטנוניות, ציפיה לאישור, פרשנות מוקצנת לאירועים (''אמא נתנה לי סוכריה אחת יותר, אז אני הנסיך שלה'').

אני אגב חטפתי מההורים מכות וחגורות, שלא החטיפו לאחיי. התירוץ היה שממני מצפים ליותר. זה אומר שאני מועדפת או כבשה שחורה? זהו בדיוק שהשאלה לא מעניינת אותי! הסתכלתי קדימה: לצאת מהבית, לבנות חיים קריירה ומשפחה. אילו השתתפתי במחקר הייתי עונה על רוב הסעיפים ''לא יודעת ולא מעניין אותי''. מצד שני פגשתי אנשים שההורים עשו איתם טעויות קטנות יותר (כמו לשלוח אותם לחוג שלא רצו) וגם בגיל 40 הם ממשיכים לחפש בזה משמעויות, ובכל פעם שהם מפוטרים או נכנסים לחובות - מאשימים את ההורים ואת אותו חוג מלפני 30 שנה. הם היו עונים על המחקר בפרטי-פרטים ובעונג. זו נטיה כזו.