 |
/images/archive/gallery/886/368.jpg
Ingrid. cc-by  |
|
|
|
|
| יותר ויותר אנשים נמנעים מטיפול רפואי בטענה שהגוף צריך להחלים לבד. מתי הופכת תפיסת עולם הוליסטית להזנחה? ניר מעיין חזר מודאג מההומיאופתית שלו |
|
|
|
 | דפדף בבריאות |  |
|
ניר מעיין
31/1/2008 9:35 |
|
|
|
|
|
|
|
אפשר לפגוש אותם מחוץ ליותר ויותר מקומות: הם נעדרים מחדרי הלידה ונשארים ללדת בברכה מפלסטיק בבית, נעדרים מן התורים לחיסון במחלקת יולדות, נעדרים מטיפת חלב ומהפגישה השבועית עם המשקל והאחות; אם במקרה הם נקלעים לקרבת רופא ומקבלים ממנו מרשם, אפשר להיות בטוח שהוא לא יגיע לאף רוקח.
יותר ויותר אנשים מבוגרים, שאינם חסרי אמצעים או נטולי דעת, בוחרים ביודעין להתעלם משירותי הרפואה הקונבנציונלית ואפילו האלטרנטיבית, ולהותיר את עצמם ואת ילדיהם ללא טיפול. האם זו הזנחה? תלוי בנקודת המבט. כמו הניסיון לזהות את הרגע שבו אומץ הופך טפשות.
הרפואה המקובלת של ימינו מעדיפה שימוש בחומרים בעלי אפקטיביות דרמטית ומיידית.
בטווח הארוך עשויות להיות לכך השלכות בעייתיות, ועל כך מעידה הנסיגה מהשימוש הגורף באנטיביוטיקה בשנים האחרונות, המעידה על ההבנה שגם לטיפול יתר ישנן השלכות מזיקות. ההימנעות מטיפול מציגה את הקיצוניות האחרת. על פי הערכות שונות מדובר באחוזים בודדים באוכלוסיה שהולכים וגדלים יחד עם עליית המודעות לבעייתיות של הטיפול הרפואי הקונוונציונלי. מה שעשוי להפתיע הוא ההימנעות השיטתית גם מן ההיצע הרחב שמציעים טיפולים אלטרנטיביים, הכוללים התערבות רפואית מינורית ביותר. הלך המחשבה הנטורליסטי הזה רואה בטיפול רפואי מכל סוג שהוא משהו שבראש ובראשונה מחליש את גופנו או מונע ממנו להתחזק. האם זו עמדה שיש מחשבה מאחוריה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היית ממלא את הטנק בדלק מדולל?
|
|
|
 |
|
|
|
שורשיו של קו המחשבה הזה מצויים בהלך הרוח המאפיין שתי שיטות אלטרנטיביות מובילות: הרפואה הסינית וההומיאופתיה. שתיהן מציגות דרכי פעולה שונות בתכלית אך יחד עם זאת יש להן גם הרבה מן המשותף: באבחון, בבחירת הטיפול ובהערכת הריפוי, הרופאים משתי האסכולות לוקחים בחשבון שלוש רמות – הפיזית, הנפשית והמנטלית.
הרמדי (התרופה ההומיאופתית) או המחט אינן מרפאות כשלעצמן – הן רק מעוררות לפעולה את כוחות הריפוי הטבעיים המצויים בגוף. בניגוד לשיטות קונבנציונליות, הריפוי איננו מושג ישירות על ידי תוספת חומרים לגוף. התרופה ההומיאופתית פועלת על "כוח החיות" והמחט הסינית פועלת על הצ'י, המצביעים על עקרון זהה. התרופה ההומיאופתית המדוללת והמחט הסינית מכוונות לרמה אנרגטית נסתרת מחושינו ומשיטות המדידה המדעיות, שממנה, על-פי הטענה, נובעים הן החיים והן החולי. על כן רק עבודה במישור האנרגטי עשויה להיחשב כהוליסטית ולרפא באמת.
מובן שההומאופתיה מעדיפה במקרים רבים, בוודאי כשמדובר במחלות חום פשוטות, לאפשר לגוף למצוא בעצמו את הדרך להחלים. מי שמתמסר לטיפול ההומיאופתי ימצא את עצמו בולע כדורים לבנבנים קטנים שבבדיקה מעבדתית לא ימצאו בהן אלא סוכר, ואם תשאלו את הרופא הקונבנציונלי קרוב לוודאי שהוא יפטור את סוג הטיפול הזה כפלסבו – תרופת דמה. עבור מי שהתרגל להתייחס אל הרופא שלו כמעין מוסכניק של הגוף האנושי, היחס ההוליסטי הזה הוא תמוה עד נפשע. במילים אחרות - היית ממלא בטנק שלך דלק מדולל?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/886/379.jpg
Ateo Fiel , cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
המחלה מתקדמת יופי
|
|
|
|
|
|
|
לא מזמן ולא לשמחתנו לקחנו את הילדה, שחטפה שפעת חורפית אופיינית, אל ההומאופתית שלנו. הרופאה הסתכלה טוב טוב על הילדה הלוהטת-עד-האוזניים ונראתה מרוצה, "מצוין" היא התפעלה לנוכח העיניים המעורפלות "יש לה חום גבוה והמחלה מתקדמת יופי. בכל מקרה, לא לתת שום משככי כאבים או מורידי חום למינהם ולהמשיך עם הרמדי".
יצאנו משם, איך לומר, מעט מודאגים. האם באמת אין שום דבר שכדאי לעשות שיכול להביא תועלת מיידית ונראית לעין? בכל זאת, הילדה על גבול הדמדום. מאז שאנחנו עצמנו היינו ילדים למדנו לפחד מן הספרות האדומות על המדחום שציינו את המידה ארבעים ושתיים. מידת החום שבה המוח מתבשל שלאחריה לא נותר הרבה מה לעשות. עכשיו כשהילדה טיפסה אל מעבר לשלושים ותשע יכולתי לדמיין את השטן ממתין לה בקצה האדום של הסקאלה ומשחיז את הקלשון.
מן הקליניקה ההומאופתית הלכנו הביתה. כל הלילה הילדה שכבה בינינו בתפקיד התנור. בבוקר, כשהחום לא עשה שום סימנים של ירידה, היינו כבר מודאגים עד היסטריים. טלפון מסבתא עשה אותנו כבר בלתי אחראיים. האם יכול להיות שאנחנו מזניחים את הילדה, או שצריך לתת לגוף לעשות את שלו ולא להפריע לו לפתח מערכת חיסונית שתעשה אותו מוגן יותר?
לא מעט הורים כיום בוחרים שלא להעניק לילדיהם (ולעצמם) שום טיפול במחלות חום קלות כמו שפעת וחברותיה אבל מסתבר שזה רק קצה הקרחון, יש כאלו שבוחרים שלא להעניק כל טיפול שהוא גם במקרים חמורים יותר. את הקבלה של מחלות קלות בחיבוק גדול אפשר להבין, שפעת, עם טיפול או בלי טיפול תחלוף אחרי שבוע, אבל מה עם מקרים יותר קיצוניים יותר שבהם הסיכון הוא מוחשי הרבה יותר?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אהבה היא החיסון
|
|
|
|
|
|
|
למשל, במקרה של משקפיים. אבנר ודליה מישוב במרכז הארץ החליטו לאפשר לילדם קצר הרואי להמשיך להתנהל ללא משקפיים. הם נמנעו ממפגש עם האופטומטריסט שהיה מעניק לילד שתי עדשות כדי לסייע בקריאה וגם בהתמצאות במרחב, לא יתקל ברהיטים וימנע בטעויות בזיהוי. את החלטתם הם מנמקים באמונה שהאופן שבו הילד רואה הוא ההתבוננות החד פעמית שהביא עמו לעולם, וכל התערבות משמעה הכתבה של ראיית עולם ופגיעה באופן הייחודי שבו הוא תופס את סביבתו.
מתנגדי העדשות טוענים שמשקפיים לא פתרו מעולם בעיית ראייה כלשהי ואפילו ההיפך – בעלי משקפיים רבים יעידו על הביקור השנתי אצל האופטומטריסט ההולך ומעבה את העדשות. בקיצור – יש הטוענים שהמשקפיים משמרים את נחיצותם על ידי דרדור מתמיד של הראיה.
כשמדובר בסרטן, רוב רובם של החולים אינם מעיזים להתווכח עם מרות הרופאים. הנתונים הסטטיסטיים מורים שבישראל ישנם כיום כ-120 אלף חולי סרטן המקבלים טיפולים קונוונציונלים. בשנה הבאה עתידים להצטרף למעגל זה כ-23 אלף חולים נוספים. בחלק מהמדינות המערביות סרטן כבר מקדים בדרוג את מחלות הלב והפך לגורם תמותה מספר אחד. כאן ההעזה לבחור באי מתן טיפול הופכת לזינוק מחושב אל התהום.
דוד בן יוסף העז להתווכח עם רופאיו, להתווכח וגם להימלט מבית החולים. בן יוסף, מחלוצי החינוך הפתוח בארץ ומי שפיתח שיטות הוראה המתבססות על חדוות היצירה, מתאר בספריו את האופן שבו החליט לרפא את עצמו ממחלת הסרטן בדרך עצמאית לחלוטין, מבלי שיזדקק לכל הארטילריה שמציעה הרפואה הקונוונציונלית או האלטרנטיבית. הוא כינה את הסרטן "מחלת העצבות" והצליח להיגמל מן ההרגל לשקוע ברגשות בלתי נעימים דרך קבע – ובכך לדחוק את רגלי מחלת הסרטן לא פחות מארבע פעמים. את המערכה האחרונה ניהל כשהוא בן 73.
התיאוריה של בן דוד גורסת כי אהבה היא התרופה המונעת המוצלחת ביותר לכל מחלה. אליבא דבן יוסף, מי שמקיף את עצמו באהבה מחסן את עצמו, וגם אם כבר חלה אין לו אלא לרשום לעצמו כמויות גדולות יותר ממנה. במילים אחרות, חומר הוא תמיד רק פועל יוצא של רוח ועל כן, כדי לטפל בחומר יש לפנות ישירות אל המקור ולטפל בו. המחלה היא למעשה רק תזכורת, שעון מעורר שעוזר לנו להבין כי משהו בחיינו אינו פועל כשורה במישור הרוחני. מן הבחינה הזו המחלה היא ברכה, סימן מוקדם שעוזר לנו להתעצם בחיינו ולתקן את מה שמאמלל אותנו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/886/366.jpg
Elisa Arteaga , cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
מה שלא יהרגני – יחשלני
|
|
|
|
|
|
|
אין להתפלא על כך שהתבוננות מסוג זה זרה לחלוטין לרפואה הקונבציונלית, כולנו רגילים להתמודד עם מחלות באופן רפואי, קרי לשים את הדגש על הסימפטום, לטפל בחיידקים רעים עם חיידקים טובים ולשים פלסטר שיכסה את הפצע. אך מה אם הגירוי בעור מעיד על קושי לקבל את הפרידה מבן הזוג או שהדלקת באוזניי הילד מעידה על קשיים בהסתגלות לגן או האח החדש? אם מרחנו את המשחה והסימפטום נעלם, האם נרפאנו או שאיבדנו את קצה החוט שמסמן את הבעיה האמיתית, הרגשית או הרוחנית?
הטיפול שמתרכז בפני השטח עלול להפוך לשיטה גם בתחום המטאפיזי. אם אנו מסתפקים בהעלמה של הסימפטום, האם אומנם טיפלנו בבעיה? או שדחקנו אותה אל המסתרים, משם כבר תוכל להתכונן ביסודיות אל ההתפרצות הבאה, שלה שלא תסתפק בקצת חום ונזלת. נאמני ההימנעות מטיפול ממשיכים להאמין כי ההתרכזות בסימפטום היא היא ההזנחה האמיתית.
פרידריך נטשה כבר ניסח מזמן: "מה שלא יהרגני – יחשלני", בינתיים, בין הסבתא עם הנורופן לבין דוד בן יוסף, נותר לכל אחד מאיתנו למקם את עצמו על השלב המתאים לו על סולם ההזנחה והטיפול, ולקוות לטוב.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
