מכת פציעות בממלכה: למפארד, בייל וקייהיל בחוץ
אבל הפעם, כשייפתחו משחקי יורו 2012 בעוד שבועיים, זה יהיה אחרת. למה? בעיקר מפני שאף אחד בממלכה, לשם שינוי, לא חושב שהפעם זה יהיה אחרת.
סיכום קצר של ההיסטוריה, למי שבילה את 46 השנים האחרונות מחוץ לציוויליזציה. נבחרת שלושת האריות הוקמה רשמית ב-1966. היתה כמובן נבחרת שייצגה את האנגלים החביבים עד שנות השישים, אבל היא היתה נבחרת לא מזיקה, שלא עשתה הרבה רעש. במונדיאל 66', אותו אירחו האנגלים וזכו בתואר ראשון ויחיד בטורניר גדול, קרה המפנה ואנגליה הפכה לנבחרת שממשיכה להיות לא מזיקה, אבל עושה הרבה יותר מדי רעש.
מונדיאל 1970 היה אמור לסמל את תחילת עידן ההתפכחות. זו היתה הפעם הראשונה שמשחקים בינלאומיים הועברו בשידור ישיר, והאנגלים זכו בהזדמנות ראשונה להכיר את פלה וחבריו הברזילאים, שהראו להם כדורגל שונה לגמרי (וטוב בכמה רמות) מזה שהכירו. אבל חשוב מכך, מקסיקו היתה הבמה שסיפקה את הפיילוט לאופרת הסבון הספורטיבית הגדולה בתבל: אנגליה נגד גרמניה.
לרבע הגמר מול מערב גרמניה הגיעה הנבחרת של אלף ראמזי מעודדת
והבועה הזו תתנפץ שוב ושוב, בכל פעם מחדש ובכל טורניר גדול. בחוסר היכולת להעפיל לארבעה טורנירים רצופים בין 72' ו-80', בעובדה שרק פעמיים מאז הצליחה אנגליה לעבור את רבע הגמר וכאשר הגרמנים הם אלה שמדיחים את נבחרת שלושת האריות בחצי הגמר של מונדיאל 90', ברבע הגמר של יורו 96' (פנדל מוחמץ של סאות'גייט) ולפני שנתיים, ברבע הגמר בדרום אפריקה.
בכל אחת מהפעמים הללו, אגב, הצהירו באנגליה שהגיע הקץ לייסוריהם, וכי הם עומדים לזכות בגביע. אז למה שהפעם זה יהיה שונה?
"למה אנגליה מפסידה?" הוא שמו של ספר שראה אור ב-2009 ונכתב ע"י סיימון קופר וסטפן סיזמאנסקי. השניים מסבירים באופן הגיוני ושיטתי מה עומד מאחורי הלוזריות האנגלית הידועה, ויותר מכך – חוזים במדויק את ההדחה ברבע גמר המונדיאל שנה לאחר מכן.
בספר מוצעים שמונה שלבים בדרך להדחה כואבת במהלך מונדיאל או יורו. הראשון - איך לא - ביטחון מלא ומוחלט בכך שאנגליה עומדת לזכות בגביע שמעלה את רף הציפיות (ובאופן בלתי נמנע גם את מד הלחץ) עבור השחקנים והצוות.
השלב השני הוא הדחה ע"י נמסיס מסוים - נבחרת גרמניה היא הדוגמה הברורה, גם ארגנטינה ידועה בתחביבה להעיף נבחרות אנגליות ממונדיאלים. בשלב השלישי מגיעים בלונדון למסקנה הבלתי נמנעת שהיה זה המזל הרע שבאשמתו הודחה הנבחרת בטרם זמנה (כלומר, בכל שלב מוקדם להנפת הגביע) דוגמת ההדחה בפנדלים ב-2006, ובשלב הרביעי התירוץ הרשמי הופך לרמאות מסוג מסוים (הכדור שלא עבר את קו השער ב-2010 הוא דוגמה מצוינת. גם "יד האלוהים").
השלב החמישי הוא שיברון הלב ותחושת האבל הלאומי ששוררת בממלכה, וזאת למרות שמלבד 1990, אנגליה כמעט שלא התקרבה לזכייה בגביע. בשלב השישי חוזרים לחיים נורמליים מבלי לבחון לעומק את הסיבות לכישלון ומבלי להסיק מסקנות "אמיתיות", ובשלב השביעי מוצאים שעיר לעזאזל (בקהאם במונדיאל 1998, רוברט גרין ב-2010) ועליו מפילים את כל האשמה - שוב, ללא בדיקה מקיפה של הנסיבות שהובילו להדחה.
השלב השמיני הוא למעשה גם השלב הראשון - האנגלים מגיעים לטורניר גדול כשהם משוכנעים שהפעם הם יעשו זאת. אז למה שהפעם זה יהיה שונה?
גם ב-2010 כולם היו בטוחים ש"הנה, השנה זה הולך לקרות", בעיקר בגלל הגעתו של פאביו קאפלו. האופי הנוקשה של האיטלקי גרם לאנגלים להבין שהדבר היחיד שחסרה לנבחרתם היא קצת משמעת, ואין כמו קאפלו כדי להחזיר את השחקנים לתלם.
בדיעבד, ובאופן די אירוני, נראה שדווקא התפטרותו של קאפלו בפברואר האחרון לאחר חילוקי דעות בנושאים שאינם קשורים למשחק עצמו, עשתה לאנגליה רק טוב, כשהמנג'ר התעקש שלא לנשל את ג'ון טרי מתפקיד הקפטן בעקבות ההערה הגזענית שפלט לעברו של אנטון פרדיננד.
האם סרט הקפטן היה חיוני לתפקוד הנבחרת מבחינה מקצועית? מובן שלא. אבל ההתאחדות האנגלית, שמינתה את קאפלו דווקא בשל המזג הבלתי מתפשר שלו, איבדה אותו בדיוק מאותה הסיבה. אמרנו, אירוניה.
אז מדוע ההתפטרות הזו טובה לנבחרת שלושת האריות? ראשית, היא הורידה את הממלכה כולה לקרקע, ארבעה חודשים לפני שריקת הפתיחה של אליפות אירופה. שנית, היא גרמה לתקשורת לרדת מהנבחרת ולטפס על ההתאחדות. עד חודש אפריל התעסקה התקשורת האנגלית בשאלה אחת ויחידה: מתי ימונה הארי רדנאפ למאמן הלאומי, ולאחר חודש אפריל בשאלה אחת ויחידה נוספת: מדוע דווקא רוי הודג'סון?
"אני פשוט לא מצליח להבין את זה. למה לא למנות את רדנאפ?", תוהה שחקן העבר ופרשן "סקאיי ספורטס" פול מרסון, בטור שכתב תחת הכותרת "אין מצב לנצח". "אין לי שום דבר נגד הודג'סון. הוא אדם נהדר, מאמן טוב ובעל ניסיון רב. אבל הבעיה היא שכולם רצו מישהו אחר!".
וכך, כמעט בלי לשים לב, התמוססו להם כל הציפיות מנבחרת אנגליה לקראת יורו 2012. כולם משוכנעים שהודג'סון ושחקניו ימיטו חרפה נוראית על הממלכה, ואל תשכחו את חסרונו של וויין רוני משני המשחקים הראשונים, שבוודאי לא תורם לשום תחושה של אופוריה.
מסיבה זו, לפחות עפ"י שיטת "שמונת השלבים", אפשר דווקא להיות מעודדים ביחס לביצועי נבחרת אנגליה ביורו המתקרב. לקלחת הפסימיות האנגלית אפשר גם להוסיף קורטוב של היסטוריה, שכבר סיפקה לנו נבחרות שהגיעו לאליפות אירופה ללא יומרות להניף גביע כלשהו ולקחו את כל הקופה, כמו יוון ב-2004 או דנמרק ב-1992, שבכלל היתה אמורה להישאר מחוץ לאליפות ובסופו של דבר הוכתרה כאלופה.
ההשוואה לדנמרק ויוון נעשתה גם ע"י הודג'סון עצמו, באחת ממסיבות העיתונאים שלאחר מינויו. אלא שלהבדיל מהפרשנות שניתנה להשוואה זו - התקשורת התקשתה לקבל את גישת ה"אנחנו קבוצה קטנה שמשחקת כדורגל מגעיל אך קטלני" - התכוון המאמן, שהבין את חשיבות הנמכת הציפיות בנבחרת כמו אנגליה, לדבר אחר לגמרי.
"זו היתה דרכו הדיפלומטית של המאמן לומר שבשורה התחתונה, לאנגליה עדיין יש סיכוי לזכות בגביע", אומר פרשן ה"גארדיין" פול ווילסון, "אף אחד לא באמת מצפה מאנגליה לעשות דבר שכזה בקיץ. אבל הפעם יש לו סיכוי לנהל בקראקוב מחנה נבחרת עם שמחת חיים, ולשחרר את השחקנים מעול הציפיות הגבוהות מהן סבלו בדרום אפריקה. ויש לו סיכוי כזה בעיקר בשל ההבנה הכנה שזוהי אינה הנבחרת הטובה ביותר מאז ומעולם שעוזבת את חופי אנגליה".
גם באופ"א, מסתבר, החליטו לפנק את אנגליה בהגרלה. נכון, בית ד' נחשב לסוג של בית מוות, כשהאגלים יפגשו את צרפת, שבדיה והמארחת אוקראינה. אבל אם יצליחו להתברג באחד משני המקומות הראשונים, ייהנו האנגלים מהעובדה שגם ברבע וגם בחצי הגמר הם לא צפויים לפגוש את הגרמנים, שמביאים ליורו את הנבחרת המפחידה ביותר באליפות. אולי חוץ מספרד. היי, אפילו ארגנטינה לא כאן.
אם כן, סיכום ביניים של נבחרת אנגליה מודל 2012. מאמן שאף אחד לא רצה, חלוץ מרכזי שמורחק משני המשחקים הראשונים, בית מוקדם אכזרי ותחושת "אנחנו הולכים לחטוף" ברחוב הלונדוני. אבל הפעם הם דווקא יצליחו. הפעם זה יהיה אחרת. איך? הנה, תראו:
ניצחון מרשים על צרפת ב-11 ביוני, אחד נוסף על שבדיה ותיקו עם אוקראינה יעלו אותם לרבע הגמר, שם יתגברו איכשהו על איטליה, ינצחו בשיניים את ספרד בחצי הגמר ויחגגו בגמר מול הולנד. גרמניה? היא תודח כבר בבתים. הציפיות יהרגו אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
