והאיכותיים שנראו על מסכינו. אז רגע לפני שנעשה גם עליו Delet ונפנה מקום בהארד דיסק לזיכרונות מאולימפיאדת לונדון, בואו ניתן כבוד לחמשת הרגעים ששווה לשמור על הדסק טופ לפחות בכמה ימים הקרובים.
1. כתומים מבושה
המשפט "לכל דבר טוב יש סוף" הוא המתאים ביותר לתאר את מה שקרה לאורנג' בטורניר הזה. שחקניו של ברט ואן מארוויק נראו כמו קרטון חלב ששוכחים במקרר ופתאום ביום אחד מגלים שהנוזל הלבן שבפנים מסריח. במקרה של הולנד, הנוזל המסריח היה בעיקר אריאן רובן.
שלא תבינו לא נכון, רובן דווקא שיחק לא רע במהלך הטורניר (יחסית לחברים שלו, שכלל לא הגיעו לאליפות), אבל ההתנהגות הדוחה שלו ומה שהוא שידר פשוט צרמו לעין. לזכותו יאמר שרק שחקן כמוהו יכול לשים בצד את העונה האיומה בבאיירן מינכן (חירב במו רגליו שלושה תארים תוך שלושה שבועות) ולהגיע לאוקראינה ופולין כמו חדש.
מצד שני, רק נרקיסיסט כמוהו יכול להוריד את החולצה הכתומה בעצבים, לצאת לא דרך נקודת החילוף ולא ללחוץ את ידו של דירק קאוט החביב, אחרי שמחליפים אותו שבע דקות לסיום בהפסד לגרמניה.
ההולנדים סיימו את היורו עם אפס נקודות בשלב הבתים, דבר שלא קרה להם מעולם בטורניר גדול, אבל בעיקר עם כבוד לאומי ברצפה והרבה מאוד סימני שאלה וקריאה. הם יצטרכו לאסוף את עצמם ולבנות מחדש את הנבחרת. הצעד הראשון לשינוי היה הפרישה של מארק ואן בומל הוותיק, שהחליט לפנות מקום לצעירים ולפרוש מהאורנג'. הצעד השני היה התפטרותו של המאמן בעל השיער הלבן, שהבין את גודל הכישלון.
רבים הכתירו את הולנד כאלופת אירופה עוד לפני שנבעט כדור אחד בטורניר, אבל מסתבר שהדור הנוכחי מיצה את עצמו במונדיאל 2010 , אז היא הגיעה מרחק נגיעה מהגביע העולמי. אגב, באותו גמר, אם רובן לא מחמיץ פעמיים אחד על אחד מול איקר קסיאס, הפסקה הזאת היתה נכתבת אחרת לגמרי.
רגע נפלא שנחקק בזיכרון של כולנו היה שירתם האדירה של אוהדי אירלנד המרגשים, שלא הפסיקו לעודד את נבחרתם האהובה גם בפיגור 4:0 מול ספרד. בזמן שצ'אבי וסרחיו בוסקטס מחליפים מסירות כדי לשפר את הסטטיסטיקה האישית של פסים מדויקים, הקהל הירוק לא הפסיק לשיר.
להיפך, האירים רק הגבירו את הווליום, כאילו אמרו לספרדים, תמשיכו להתמסר, אמנם אתם יותר טובים מאיתנו בכדורגל, אבל בניגוד אליכם ולרוב העולם המודרני, אנחנו מבינים שמדובר בסך הכל בספורט, ומעל לכל, בבידור.
מהמקרה של אירלנד ניתן ללמוד הרבה דברים וקשה שלא לעשות את הקישור לביצה המקומית. אפשר להמשיך לדבר מפה ועד לפוזנאן על אצטדיונים חדשים, על תקציבים ועל מספר הקבוצות בלוזון ליג, אבל עד שלא נעשה את השינוי הפשוט הזה בראש שאוהד הוא אך ורק אוהד והתפקיד שלו הוא לעודד את הקבוצה שלו במשך 90 דקות (לפעמים האמת היא פלצנית), לא נגיע לכלום.
3. מערבל ב-טון
עוד משהו שלצופי הכדורגל יהיה קשה לשכוח מהאליפות הזאת הוא שידור המשחקים של יורם ארבל, שהעניק למקצוע כל כך הרבה והוא פשוט חוטא לו עם כל דקה בה הוא לא תולה את המיקרופון והאוזניות.
יורם שלנו ראה גול שלא היה ולא נברא כבר בדקה החמישית של אנגליה - איטליה ("שעררר! לא, הכדור בידיים של בופון") וכמו שוער גדול הוא הימר בדו קרב הפנדלים בבעיטה של ריקארדו מונטוליבו ("בפנים, לא, לא זה הלך מחוץ למסגרת").
השדר המיתולוגי שמר על כושר
אז נכון, זה די באופנה לצחוק על ארבל בימים אלה ואפילו נפתחו קבוצות בפייסבוק שעושות מהפנינים שיוצאות לו מהפה סטטוסים גורפי לייקים, אבל בואו נודה על האמת, ארבל הרוויח זאת ביושר, לא פחות מראוס שהרוויח את הזכות להיקרא בשמו האמיתי.
אחרי 120 דקות מותחות מול אנגליה. אנדראה פירלו ניגש לבעוט את הפנדל הרביעי במצב של 1:2 לאנגלים, כשכולם ידעו שהכדור יילך לרשת: "זה בטוח בפנים, השאלה היא רק לאיזו פינה",
פירלו רץ אל הכדור כאילו הוא הולך לקרוע את הרשת ובשנייה האחרונה עצר וליטף את הכדור כאילו מדובר באיטלקייה ממילאנו. השוער, ג'ו הארט, מביט על החפץ העגול עושה את דרכו אל השער והשאר היסטוריה.
72 שעות אחר כך סרחיו ראמוס החליט לעשות לצ'יפ גרסא ספרדית בדו קרב בעיטות ההכרעה נגד פורטוגל. שחקנה של ריאל מדריד היה אמון על הפנדל החמישי במצב של 2:2 ושלח את הכדור בעדינות מעוררת הערצה פנימה. כמו להארט האנגלי, גם לרוי פטריסיו הפורטוגלי, נשאר רק לצפות בגוש העור הלבן נוחת ברשת. פירלו וראמוס יפגשו ביום ראשון בגמר. מישהו שם "All in" על אחד מהם?
את הרגע החמישי שלא נרצה לשכוח נשאיר כסוף פתוח. אנחנו לא יכולים לדעת איזה משחק נקבל ומי יחגוג בסופו, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לנחש היה בחינם.
אז הנה שני התרחישים האפשריים: איקר קסיאס מניף גביע שלישי בארבע שנים (!) אחרי משחק משעמם שהתנהל ברובו במרכז המגרש, בו הספרדים ממשיכים להמאיס את המושג טיקי טאקה על העולם. השוער עצר את הפנדל האחרון של מריו באלוטלי, שבתגובה חשף חולצה עם הכיתוב: "it wasn't me".
האירוע השני שאנחנו עשויים לזכור הוא את ג'אנלואיג'י בופון, שבניגוד לפרשת השחיתות בכדורגל האיטלקי ("הקאלצ'יוסקומסי"), מראה לכל אירופה שהדבר היחיד שיש לו למכור זה הגנה הרמטית על השער של האזורי במשך 120 דקות, ועם אין סוף הצלות והדיפות הוא מביא את הגביע במו ידיו לארץ המגף.
את שער הניצחון הבקיע האיש והלב, אטוניו קסאנו, שתי דקות לסיום הארכה. הגביע נוסע לאיטליה בפעם השנייה בהיסטוריה. מה אתם אומרים?
נא להמתין לטעינת התגובות
