מין זה שאינו אחד
אמירה נירנפלד מתרגשת מ"לנשום בספירה לאחור" של רונה קינן - הלסבית הכי לא שרית חדד שהיא מכירה
את רונה קינן שמעתי לראשונה לפני חמש שנים במסיבת גאווה הכי נידחת בירושלים. כל הפרטים מאותו אירוע נמחקו לחלוטין. אין לי מושג עם מי הייתי, מה היה שם, איפה בדיוק זה היה, אני רק זוכרת כמה רציתי שהבחורה הזאת לא תפסיק לשיר. חמש שנים חיכיתי לאלבום הזה, חמש שנים שמעתי אותו מתפתח מהופעה להופעה, עכשיו סוף סוף הוא יוצא – "לנשום בספירה לאחור". יפה, רגיש ועדין, כמצופה, רק שלטעמי, שנתיים מאוחר מידי.
אין בדיסק שום דבר שממציא את המוזיקה מחדש. אפשר למצוא בו קצת מטורי איימוס, קצת מג'וני מיטשל ואולי קצת ממוריסי, אך קינן לא נופלת למלכודת של להיות חיקוי חיוור שלהם, אלא מוצאת דרך פשוטה וייחודית לשלב את ההשפעות האלה בשירים. לאלבום אין אי אילו יומרות להנהיג מהפכה מוזיקלית, קינן מדברת מהבטן ועיקר כוחה הוא ביכולתה לרגש. כמה זה נדיר בעולם של תחכומים, סימפולים, להטוטי סינטיסייזר ובובות ממכוני כושר שמוכרות קוקה קולה בעטיפה של דיסק. עם זאת, למרות הסופרלטיבים, האלבום נשמע כמו ציור שאחרי שהוא היה גמור, התעקשו להוסיף לו עוד פס של צבע, עוד קו, עוד הדגשה, עד שלבסוף התברר שדווקא לפני כל ההדגשות הוא היה יפה יותר. נראה לי שהיצירה של רונה קינן כבר נמצאת מעבר לאלבום הזה וכל הזמן שבוזבז בליטושים, בהידוקים ובתוספות, רק עיכב אותה מלהתפתח כיוצרת.
כיוצרת, אין ספק שקינן נמצאת בצד הטוב של הקרמה: היא מקושרת היטב, סומנה כיוצרת צעירה ומבטיחה מתחילת דרכה וקיבלה דחיפה של יחסי ציבור מהפרויקט "אתה חברה שלי" עם ערן צור. ולמרות זאת, כשהיא שרה ב"מבול": "אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד/ תישארי עשרים שנה/ או עד סוף היום", עולם האוברסטייטמנט הישראלי עדיין צריך הסברים וכותרות. "רונה קינן יוצאת מהארון!" צעק טיזר רעשני בYNE- שהפנה לכתבה ב-7 ימים. "רונה קינן מוציאה תקליט, כובשת את הבמה ויוצאת מהארון" נכתב בשער שהפנה לכתבה.
סליחה שאני הורסת מסיבות, אבל רונה קינן מעולם לא היתה בארון. הקהל שלה היה קהל של גרופיות לסביות עוד לפני שהיא הוציאה אלבום, היא חבקה בת זוג בציבור עוד לפני שהיה ציבור, היא כתבה שירים בהם הנמען היתה
איזה מוזרה רונה קינן במציאות התרבותית של ערוץ 2: היא לא ממש מחבבת את עצמה, היא לא יודעת מה זה ליפ גלוס ובייבי ליס והיא מתקשה להצטלם, להתראיין או להופיע. השוני שלה בולט במיוחד אם מציבים אותה מול שרית חדד, שחוץ מהעובדה שהיא מוציאה אלבום במקביל לקינן, ושגם היא נתנה בסוף השבוע ראיון לעיתון המתחרה, ניתן למצוא בביוגרפיה שלהן פרטים דומים. שתיהן עשו בגרות על הבמה במקום בבית ספר, שתיהן שיתפו פעולה עם יוצרים מפורסמים לפני שהוציאו אלבום (קינן עם ערן צור ועם טל גורדון, וחדד עם קובי עוז), שתיהן מתויגות כאייקונות – קינן בשלבים מתקדמים של התהוות וחדד כבר חובקת בובה בדמותה. חוץ מזה, הצבתה של חדד, אימפריה של בלונד ופלסטיק, שמגיעה לאוטו-ארוטיות מהמוזיקה ומהפיגורה של עצמה, אבל לא יכולה להוציא מילה אחת אמיתית מהפה, מראה עד כמה קינן רחוקה מדמות הכוכבת. אולי ההקבלה ביניהן לא מקרית. גם שרית חדד, בתחילת דרכה, ייצגה משהו ייחודי, שונה ומעניין. לא נותר אלה לקוות שהעדינות והכנות של רונה קינן יצליחו להישמר מול מכבש הרייטינג, ושבניגוד לשרית חדד, הם לא יהפכו למכונה מלוקקת של כסף שעושה הכל כדי שיאהבו אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
