בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים
נציגי כפר ידידיה לא רצו סרט כחול-לבן שטנצי. האחים הימן קיבלו חירות אמנותית. אבל בסוף כולם יצאו חבולים. יומן אישי, פרק 2
הנציגים נפגשו עם כל מיני חברות הפקה שזה תחום ההתמחות שלהן אבל הרגישו שמה שהציעו להם לא מספיק חזק, לא מספיק אותנטי. "ראינו סרט שאחת החברות עשתה על איזה מושב בסביבה ונראה לנו שזה היה יכול להתאים לכל כפר אחר הסרט הזה, רק צריך להחליף את השם של הסרט וזהו זה...". הם ראו ואהבו את הסרטים של תומר ולכן פנו אלינו.
הפגישה עם "ועדת הסרט" בילבלה אותנו. אני חשבתי שאין בכלל טעם להיפגש כי אין לנו זמן לזה, ושמספיק לי סרט אחד על הראש שבו אני מושקע רגשית וכלכלית, ולא כל כך התחשק לי לקרוע את התחת על עוד פרויקט שרוב הסיכויים שאמצא את עצמי מצלם עוד חתונות ובנות מצווה בשביל לממן אותו.
ארז, שהוא התאום המאוד לא זהה של תומר, חזר מלימודים של כמה שנים בארה"ב עם תינוקת בת חצי שנה והרבה אנרגייה לעשות דברים ואמר ששווה לשמוע מה יש להם להגיד לחברי הוועדה. תומר, בחושים חדים של מתעד כפייתי, הביא אתו מצלמת וידיאו קטנה שבזכות מה שהיא צילמה באותו מפגש מרתק יש לנו עוד סיכוי קטן לטהר את שמנו בפני חברי כפר ידידיה הזועמים.
איך קשורה כל הפרשייה העגמומית הזאת (שמיד אמשיך לתאר את השתלשלותה) לפרויקט הדוקומנטרי שלנו בכפר קרע? ובכן, לי באופן אישי זה שיעור מאלף על היכולת של בני אדם להישיר מבט אל החיים שלהם, אל עצמם, או יותר נכון לומר במקרה הזה, חוסר היכולת שלהם. למרות כל הכאב שכרוך בו לא הייתי מוותר על השיעור הזה בחיים.
על בשרי למדתי שלא משנה כמה יגיד לך מזמין הסרט שרק באמת הצרופה הוא חפץ, ושאל לך
"גשר על הוואדי" הוא סיפור אחר לגמרי שכן אף אחד מעולם לא הזמין אותו ולכן גם לא תהיה לאף אחד את הזכות להתאכזב מאיך שהוא יהיה. ובכל זאת אני מוצא קשר הדוק בין שני הפרוייקטים האלה.
"גשר על הוואדי" אמנם טרם שודר בyes, ולכן קשה לנבא את התגובות שהוא יעורר, אבל הייתי כל כך שמח אם קברניטי הכפר שלנו היו לומדים קצת מנוהא ויוחנן, המנהלים של בית הספר היהודי-ערבי, ומכל אותם אנשים יקרים שבזיעת אפם עשו את הבלתי יאומן והקימו את בית הספר הזה חרף כל אותן משוכות שעמדו בדרכם, על היכולת, ובמקרה שלהם אף הרצון, להתמודד עם המציאות כפי שהיא, מבלי להדחיק את הפינות הזוהרות פחות שלה, ומבלי לחשוש מרגשות חזקים מכל סוג שהוא.
לאורך כל הדרך פתחו בפנינו המנהלים של בית הספר, המורים שלו ואותם הורים שהקימו אותו, את כל הדלתות. הם אפשרו לנו לצלם שיחות אינטימיות של צוות ההוראה בנושאים רגישים, לא ביקשו מאתנו לכבות את המצלמה כשהתחוללו סערות קטנות בחיי בית הספר שכביכול מאיימות על ההרמוניה הפסטורלית שלו, לא נבהלו אף פעם מזה שאנחנו מראיינים הורים שידוע לכולם שהם לא בדיוק הכי מרוצים מבית הספר, והגדילו לעשות כשנתנו לנו את האפשרות לצלם פגישות קשות עם חלק מההורים בזמן שבית הספר עבר טלטלה קשה.
יותר מזה - הם הבינו שלכל תהליך התיעוד הזה יש גם אפקט לימודי חשוב מאין כמוהו ועושה רושם שהם ממש מצפים ללמוד על עצמם ועל מפעל החיים שהקימו דרך אותה סדרה דוקומנטרית שאנחנו עושים לערוץ דוקו yes.
כמובן שלא הייתה להם סיבה להיות כל כך פתוחים אתנו אם הם לא היו בטוחים בעובדה הכי משמעותית פה והיא שאנחנו באים, סליחה על המלה הקשה, מאהבה.
הנה המכתב שכתבו ההימנים לתושבי כפר ידידיה הפגועים.
נא להמתין לטעינת התגובות
