קרן שמש מאוחרת
עם שני ההרכבים שלה, "הבנות נחמה" ו"פאנסט", והלהיט החדש "אני לא ציפיתי", MC קרולינה פורצת למרכז הבמה כזמרת הנשמה הכי שחורה בסביבה
כבר למעלה מעשור שהיא דיירת קבע במועדוני השוליים האופנתיים של עיר החטאים. עשור שבמהלכו הלכה וצברה לעצמה מוניטין כנסיכה קרולינה, יורשת העצר של האלטרנטיב, אך נותרה בגבולותיו הצרים של הארמון. רוצה לומר, בעוד שאחוזון קטנטון מהאוכלוסייה נשבע שהיא הנס הגדול ביותר שהתרחש במוזיקה המקומית, מרבית הישראלים לא ידעו אפילו על קיומה. פתאום, במרוצת החודשים האחרונים, הכל התפוצץ, במובן הדינורי של העניין.
ההרכב הנשי המשולש של אברץ, "הבנות נחמה", הפך לשמועה הכי מבוססת בעיר. ההרכב הגברי שלה, "פאנסט", מוציא עתה אלבום בכורה מבטיח. הקריירה שלה כ-MC, זמרת בסטים של היפ-הופ ורגאיי, נוסקת ולפני מספר חודשים היא אפילו זכתה בפרס אקו"ם בקטגוריית המלחינה המבטיחה. אבל כמו באגדות מה שהחדיר את קרולינה לתודעה היה דווקא הפרויקט שהיא הקדישה לו הכי פחות זמן וחשיבות. מדובר, למי שלא האזין לרדיו בחודש האחרון, בשיר שהקליטה עם "סוליקו קרו", צוות מדובר של די-ג' ייז, החורך עתה את הסקאלות. השיר, הקרוי, כמה אירוני, "לא ציפיתי", חותם את מצעד הגאווה העכשווי שלה, אך מותיר את קרולינה בזהות מפוצלת.
"השיר הזה מצד אחד עזר מאוד", היא אומרת, "אבל היי, זה לא ממש אני. כולה פעם אחת ביקשו ממני לבוא למסיבה. קפצתי לחמש דקות, הייתי נורא חולה, באתי שפופה כזו לחבר'ה מ' סוליקו' ותוך 20 דקות נהיה שיר שהקלטנו באיזה אולפן. אני עובדת כבר ארבע שנים על'פאנסט', ופתאום . . . וואו , זה ככה קל לעשות את זה. אבל גיליתי משהו חשוב. אני בכלל לא רוצה להיות מפורסמת. זה לא מעניין אותי. אף פעם לא ניסיתי לעשות שיר שיכבוש את הרדיו, וכשזה קרה אני לא בשמים. ועדיין, זה פשוט נפלא מה שקרה".
מבולבלים? זה בסדר. גם היא. קבלו את קרולינה, 34, מקבץ חינני במיוחד של פרדוקסים, סתירות פנימיות וחוסר מיקוד, שבאורח פלאי מתמזגים לבסוף לכדי ישות מפוקסת בעליל. אתם יכולים לרשום לעצמכם כבר עתה את ההערכה הבאה: בתוך שנים ספורות תהפוך האישה בעלת מראה המכשפה טובת הלב לנחלתו של כל סלון עברי, כשהיא מתפקדת על תקן הזמרת הכי שחורה שפועלת בישראל (ולא הגיעה מחבל גונדאר).
היומיום הנוכחי של קרולינה מעניק משמעות חדשה למונח סכיזופרניה. בבוקר היא מקליטה עם יעל דקלבאום ודנה עדיני, "הבנות נחמה" בשבילכם, אלבום חדש בסגנון אקוסטי ענוג. אחרי הצהריים היא בחזרות להצגה חדשה העולה בסמינר הקיבוצים בהשתתפותה הנמרצת, ובלילה, אבל ממש בלילה כאמור, היא על הבמה. עושה מוזיקה גרובית מגנובית עם "פאנסט". בתווך ישנם גם תקלוטים ועבודה על אלבום סולו עתידי.
את זוכרת מי את בכלל?
"יש נפילות. ימים כאלה שאני מגיעה הביתה ואומרת, 'די כבר, אני רוצה לפגוש אותי'. מה עם לקצוץ ציפורניים? לסדר גבות? שלא נדבר על איך שאני אוכלת בשנה האחרונה. דוחפת שוקולדים בלי הכרה. אבל נהייתי מיומנת. מין מכונה כזו. אם יש לי חזרה עם הבנות אני אדאג שתהיה לי הפסקה של חמש שעות עד להופעה עם'פאנסט'. זה דורש ממני להיות בנאדם מאוד מסודר. אני עובדת עם יומן. ואין יותר 'טוב, ניפגש מחר.
למה שלחת כל כך הרבה זרועות? זה לא עלול לפגוע במיקוד או משהו כזה?
"יש אצלי מיקוד ברור בכל פרויקט. כל פעם שאני הולכת על פרויקט מסוים אין שום דבר אחר מסביב. אחרת זה לא ילך. אני לא יכולה לקחת שום דבר באיזי. חוץ מבתאטרון. יש חזרה עם 'הבנות נחמה', אז אני רק בזה. אין פה פיצול אישיות כי בכל הפרויקטים אני בעצם עושה אותו דבר. מביאה את עצמי, רק בזווית אחרת. נהייתי כזו עסוקה מרוב שרציתי שיהיה לי. אז ניתבתי את הזרועות לכל כיוון. בלי גבולות, בלי הגדרות. למשל, לפני שנה הייתי במצב כלכלי רע מאוד. מאוד. ואז החלטתי לייצר את MC קרולינה. לעשות כסף ולא כחלטורה. לקחתי את כל הטרקים שעשיתי אי פעם במחשב ויצרתי סט של הופעה. פתאום נהייתה עוד זרוע".
ועכשיו, כשהכל מתפוצץ בבת אחת, את מאושרת?
"אה. . . כן ולא. יש לי פחד מחשיפה מוגזמת. אף פעם לא התפוצצתי ככה החוצה. אולי זה סתם בליפ קטן ואני עוד פעם אפגוש את עצמי למטה, אבל אין ספק שכבשתי איזו גבעה. לכל אמן יש פחד היסטרי מהצלחה. ומה מפחיד? שברגע שאתה חשוף לעיני כל עברת מהמחתרת אל המיינסטרים. במחתרת עוטפים אותי בהמון אהבה. ברגע שאני אצליח תהיה גם חשיפה לעגבניות. פחד מביקורת, שישפטו את היצירה שלי. מצד שני זה בכלל לא מפחיד אותי. . .".
נו, מה יהיה?
"תכתוב, תכתוב, בנאדם פרדוקסלי. תראה, אני בטח הייתי רוצה שעשרות אלפים יקנו את התקליט שלי, אבל שייקחו אותו ללא תנאים. אני מרגישה ששברתי את זה קצת, כי הנה, למרות שאני שרה באנגלית יש לי קהל. כבר מהתחלה היו קונים את כל הדיסקים שצרבתי אצלי בבית. 300 דיסקים ב-30 הופעות. זה כמו תקליט זהב. אני עושה דברים לא מיינסטרימיים ממש, אבל הקהל נכבש. מההופעה הראשונה של 'פאנסט' הייתי המומה מזה שאנשים באים בכלל".
זו הסיבה שבגללה כל הפרויקטים שלך לא קרויים על שמך? את עוד מתחבאת?
"כן. השיתוף עם עוד אנשים, אין על זה. זה אדיר. אתה מרגיש מוגן, עטוף. אם יש לי שיר אני ישר קוראת לבנות. או לחבר'ה של 'פאנסט'. באולפן הביתי שלי יש מלא קטעים שאני עושה לבד וגיליתי שהם סוג של ריפוי שלי מעצמי. 99 אחוז שזה מה שאני אלך לעשות. אבל עוד לא".
על הבמה קרולינה מושכת אליה אהבה כמו מגנט על. היא לא יפת תואר, לפחות לא במובן בובות הברבי, ורחוקה מלהתברך בגזרה של מכרסמת חסות, ובכל זאת אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. אחרי שיר וחצי הג'ה פאן הוא שלה, לעולמים. או לפחות לשעתיים. ולפתע, הפלא ופלא, קרולינה הופכת ליצור היפהפה ביותר במרחב. הכוכב של מחוז גוש דן.
מה, שוב המקרה הקלישאי של אמן שניזון מאהבת הקהל?
"ממש לא. מה שמוליך אותי זה הרצון המתמיד שלי באהבה עצמית. אני לא ניזונה מאהבת הקהל. יש סביבי אהבה גדולה בחיים. מחברים, מהמשפחה. אני עטופה בטונות של אהבה. ברור שאהבת קהל זה כיף אדיר. מייצר ביטחון עצמי. עוזר לי להמשיך לכתוב. אבל הבעיה היא שאני לא אוהבת את עצמי כמו שאחרים אוהבים אותי. כן. עצמי לא תמיד אוהבת את עצמי. הלוואי שיכולתי לאהוב את עצמי יותר. זה פגע רע, ברמה האנושית. מחסור באהבה עצמית זה מה שהורס את העולם. לא אגואיזם, אהבה עצמית. מי שאוהב את עצמו אין לו בעיות עם כלום".
טוב . עכשיו את נשכבת על הספה ואנחנו עוברים לסשן פסיכולוגיה בגרוש. למה קרולינה לא אוהבת את עצמה?
"לא יודעת, דווקא הייתי ממש מלכת הכיתה. מאוד מקובלת. הייתי מאוד מצחיקה והיו לי המון חבר'ה. ותמיד התפלאתי, ילדה שמנמונת כמוני, מה הם הולכים אחרי? כנראה שאני חמודה".
נו, תתאמצי יותר.
"היה בבית חוסר יציבות. אמא ילדה את אחי הגדול כשהיתה בת 15. כל הזמן עברנו דירות, היתה פרידה קשה בין ההורים. בגלל שהם היו מאוד עסוקים בעצם סבתא גידלה אותי. והיא חבל על הזמן, מטורפת לגמרי. מאוד מצחיקה, אינטליגנטית ויודעת מלא שפות. חוץ מעברית. אני חושבת שידעתי ממנה להיות עכשווית. הכל קורה באותו רגע, כלום לא מתוכנן מראש. אינטואיציה. וכל פעם שהיה לי עניין, מצוקה עם עצמי, הלכתי למוזיקה. מגיל 15 תפסתי גיטרה".
אז איך את עכשיו, במונחי יציבות?
"אני יכולה להיות קולית, אבל גם סופר מגה-דרמטית. יכולות להיות לי חמש הופעות והכל בסדר. ופתאום באה איזו הופעה רגילה ואני יכולה להיכנס למין מצב של פחד, 'זה לא ילך!'. נגיד אומרים לי, 'המיקסר שסידרו לך זה לא בדיוק מה שביקשת'. ואז אני אשב ואכניס את עצמי למצב של 'הכל נורא. ההופעה תתחרבן. אני לא אכבוש אותם, לא תהיה אהבה, זה סוף הקריירה שלי וממחר אני לא אהיה קיימת'. אני והדרמה כל הזמן מדברות. גם האשמה. אני כל הזמן אומרת להן שהן לא נחוצות. אבל אני כנראה גם לא יכולה בלעדיהן. יושבת בבית ואומרת, 'נו, מה את רוצה, גברת דרמה? מה העניינים איתך? את בכוח רוצה להתקיים?'".
הסצנות הראשונות של הדרמה, עד גיל 18, התרחשו באילת, שם התמקמה משפחת אברץ. חבל ארץ יבש, בייחוד מגירויים תרבותיים. "באילת לא קורה כלום", קרולינה פוסקת. "מהדחף לייצר, לעשות משהו, הקמנו להקה, כמה חבר'ה. קאברים. ככה למדתי במה. האמת שאת הבמה אהבתי מגיל אפס. תמיד עליתי על השולחן ועשיתי הצגות. כל פעם שעליתי עליה זה כמו שאתה אוכל משהו מתוק, זה עושה לך טוב. במה שווה שוקולד מבחינתי".
השוקולד הפך מריר עם הגיוס לצה"ל. מריר עד כדי הקאה. ואכן, בתום מסע מרורים MC קרולינה כמעט והוקאה משורות צבא ההגנה. "עשיתי קורס אלחוטנים בגטו ורשה", היא אומרת. "בה"ד 7, בצריפין. הייתי כל כך מדוכאת שיום אחד כתבתי לחבר שלי מכתב שהיה כתוב בו רק 'הצילו!!!!'. זה הגיע לצנזור, ומשם לאיזה קצין גבוה שלקח אותי לשיחה. הוא הסתכל בי במבט מודאג ושאל 'מה קרה לך? אנחנו מאוד מודאגים ממך!'. בהתחלה רציתי להתפוצץ מצחוק, המכתב הזה היה בסך הכל סוג של בדיחה, אבל קלטתי שהנה הגיע נתיב ההימלטות מהגטו. בסוף הוא לא שיחרר אותי, ואז ניסיתי לברוח מהבסיס בחמש בבוקר. תפסו אותי, התחילה תקופה של בלגנים ובסוף הציבו אותי באילת ליד הבית".
אחרי השחרור היא עברה לתל אביב ופצחה במסע ארוך לעבר התהילה. או לפחות הגבעה. "נכון שלקח לי הרבה זמן לפרוץ", היא מודה, "אני חושבת שזה קשור במסע הרוחני שלי עם עצמי. יש קשר ישיר בין איך אני עם עצמי והקריירה. אבל לא אכפת לי כמה זמן זה לקח. לא יכולתי לעשות את זה בזמן יותר קצר. לא ויתרתי לעצמי על שום הרגשה. אם כתבתי משהו ולא הייתי מרוצה לא הייתי מרפה. היום אני יותר משחררת. למדתי דרך המסע שאפשר לעשות את זה בקלות. הלהיט של 'סוליקו' זו הדוגמה הכי טובה. אתה יכול לעשות את זה בצ'יק, בלי לשקוע".
"פאנסט" התחיל כפרויקט עצמאי שלה לפני כחמש שנים. "ישבתי באוטובוס, קו חמש", היא נזכרת, "ואמרתי לעצמי, 'אני רוצה פרויקט שתהיה בו שמש. אור ופאן. שכל מי שיגיע להופעה ייצא עם איזה סוג של משהו בלב, שאחרי זה כיף לו לרחף חזרה הביתה. חשבתי על 'סאנסט' ומשם יצא 'פאנסט'. זה התחיל רק עם די-ג'יי ובסיסט, שזה גל פארן שהיה בן הזוג שלי. ואז יצרתי קשר עם המתופף של 'הדג נחש', משה אסרף, שהיה במילואים. 'שלום, אני קרולינה, ואתה המתופף של ההרכב שלי'. אף פעם לא שמעתי אותו עד אז. הוא אמר לי ישר, 'זה בסדר'. שאלתי, 'למה?', והוא ענה, 'לא יודע. זה נשמע לי טוב'. מהון להון נוספו גם קלידן, סאונדמן וגיטריסט. ההרכב הופיע כבר לפני ארבע שנים עם מרבית החומרים הכלולים באלבום החדש. הבאזז הוליך לחתימה באן-אם-סי והכל נראה סלול. כמעט.
"פתאום ראיתי שם קצת אוזלת יד", היא מסבירה, "בקטע של 'מה עושים עם היצור הזה? איך ניקח את הלהקה הזו? מה, נגיד לה לשיר בעברית?'. זה להכניס בלבול למקום שהוא לגמרי לא מבולבל אצלי. אז ישבנו בפגישה והכי ברוח טובה אמרתי, 'אין מנוס, אני אמשיך לבד'. באן-אם-סי לא יודעים איך לאכול אותי. עוד מעט הם יידעו, אבל אין לי את הזמן הזה. משהו בוער לי. כל הלהקה החליטה יחד שנעשה את זה לבד. עשינו הופעה גדולה בג'ה פאן, ואת כל הכסף נתנו לאולפן הקלטות. קיבלתי גם עזרה כספית ממשקיעות שבאו אלי באמצע ההופעה, סתם כי הן אוהבות את המוזיקה. זה היה מדהים. כל הזמן יש לי עזרה. כאילו מישהו שם למעלה אמר, 'בוא נברך את הבן אנוש הזה'. זה מרגש אותי כל פעם מחדש. הן ממש חיזרו אחרי, רצו להיות חלק מזה. שלוש נשים מקסימות שמוכנות לעשות הכל, לא מציבות לי תנאים. 'קרולינה היא כייפית, בוא נלך איתה. כיף להיות שם'. היום אנחנו חברות. בקיצור, הקלטנו את האלבום תוך יומיים".
למה הגדרת את המוזיקה שלכם כ"raga pumpkin"?
"ראיתי אותי הולכת במדבר, או בים, ומולי דלעת ענקית שמחכה. אני צועדת לקראתה ולא מבינה מה היא עושה שם. הייתי גם מושפעת מזאפה, שהיה לו משהו עם דלעת. אז החלטתי לשים הכל בתוך הדלעת, שלא ישאלו אותי יותר מה זה אומר".
אהה. עכשיו הכל ברור. אבל עזבו אתכם מהגדרות. אלבום הבכורה של "פאנסט", כמובטח משמו, הוא 11 רצועות של כיף טהור. לא מעט הרכבי רגאיי/ראגא פועלים בערוגות השאנטי העבריות, אבל הלהקה של קרולינה נהנית ממספר יתרונות בולטים. קודם כל, חבר מקצועי ומגובש של נגנים במקום ניצני גרוב מקומונה מעושנת בפרדס חנה. בהמשך מלודיות ועיבודים מורכבים בהרבה מהנהוג בסטנדרט השאנטיפי. ולבסוף, כמובן, קרולינה עצמה שאחראית גם ללחנים, אבל הפרסונה, הפרסונה היא שמנצחת. השירים של "פאנסט", אם טרם נרמזתם משם ההרכב, מושרים באנגלית. פרט שלא אמור לחבב אותם על האוזן המקומית, ודאי לא על העורכים המוזיקליים ברדיו. ובכל זאת, בעת האחרונה עושה רושם שגם המחסום הזה בדרכו להישבר. כמות הולכת וגדלה של הרכבים כבר שכבו על הגדר שקרולינה פוסעת עתה מעליה כמעט מעדנות. במקרה שלה, להבדיל מבריגדות של רוקרים יוצאי קיבוץ המתעקשים להישמע כמו ניל יאנג, האנגלית מצלצלת טבעית לגמרי. אפילו המבטא הברור בזרותו מתכתב עם חבל ארץ אקזוטי. איי הודו המערבית סטייל.
"בהתחלה אמרו לי, 'מה את משחקת אותה קולית?'", היא צוחקת. 'מה את, כושית?', ואני אין לי שום דבר שחור במוצא. אני עיראקית מאבא וחצי יוונייה חצי טורקייה מאמא. אז לך תסביר להם שזה מה שיצא. זה מה שהשפיע עלי, מוזיקה כזו, וזו הנשמה שלי כשהיא חשופה. ככה היא נראית. אז מה זה משנה איזו שפה? גם אם זה בסינית! זה אפילו לא פילוסופי. זו האמת. מה שכן, עכשיו אני מוכנה לשיר בשפה שלי. למה? כי הוצאתי את זה החוצה, את הילדה שבי, שרצתה לכבוש את העולם וחשבה שהיא יכולה להיות על במה אחת עם מייסי גריי, לורן היל ואריקה באדו. למה לא? כי נולדתי בישראל? והיא רצתה לצאת, מה אני אשאיר אותה בפנים? עכשיו, כשהיא בחוץ, כבר בוער לי האלבום בעברית. פתאום גיליתי את העברית. היא מדהימה, תדע לך. שם אני מבטאת את הדיוק. באנגלית אתה אף פעם לא תהיה מדויק כי זו לא שפת האם שלך. אבל בגלל זה זה 'פאנסט', כי זה פאן. לא רק הטקסט חשוב".
אבל האנגלית, כאמור, היא כבר מחסום שניתן לחצות מבלי שפלוגה שלמה של מג"בניקים או עורכים בגלגל"ץ יפתחו באש על האחראי לה. עובדה שלפני מספר חודשים זכתה לגושפנקה רשמית מאחד הכיוונים הכי פחות צפויים.
"ראיתי מודעה בעיתון על הגשת מועמדות לפרס אקו"ם", היא מספרת. "ביקשתי מליאור טרסי, המנהל המתוק שלי, להכניס למעטפה אלבום סקיצות שהקלטתי בבית ולשלוח לשם. אמרתי לעצמי, '2000 אחוז שאף אחד לא ישמע את זה, אבל אין לי מה להפסיד'. אחרי חצי שנה קיבלתי טלפון בבוקר. 'שלום. מדברים מאקו"ם. זכית בפרס הלחנה, פרס עידוד היצירה'. הייתי בטוחה שחברה שלי עובדת עלי בטלפון. אקו"ם? 'את מקבלת 12 אלף שקל'. ישר התחלתי לצחוק, אמרתי לה, 'את משקרת'. אז היא אמרה לי, 'למה? יש לך מוזיקה מדהימה'. זה הפתיע אותי לאללה. הייתי בשוק גם בטקס. החלטתי לדפוק הופעה. אבל כמו תמיד בסוף אלתרתי. חשבתי, מיינסטרים מיינסטרים. ליפסטיק ליפסטיק. סטיילינג סטיילינג. נכנסתי ללחץ. עד שש בערב של הטקס לא מצאתי כלום. פתאום פגשתי חברה שהיא מעצבת. תוך שתי שניות מצאתי את עצמי עם חולצה מנומרת, עגילי זהב וז'קט ירוק דשא. שוב לא הצלחתי לדפוק הופעה אמיתית".
את מרוצה מאיך שאת נראית?
"כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני יפה בעיני. אני חושבת שאני לא סטנדרטית. לפעמים אני מרגישה שהגוף שלי והפנים, כאילו חיברו את הכל מכל מיני ויצרו משהו סבבה. זה לא מעניין אותי איזה סטנדרטים יש בחוץ. מצד שני אני כן הולכת לשחות ועושה דיאטה, כדי לעשות את עצמי יותר יפה בעיני עצמי. שוב, הפרדוקס הזה. כל שנה שעוברת יש לי הרבה פחות בעיות עם איך שאני נראית. והשנה אני מרגישה יפה מתמיד. אני נורא משלימה עם המראה הזה. ניסיתי. עשיתי צמות, אבל זה לא היה משהו. הייתי תמיד שמנמנה, חוץ מלפני שנתיים. אז נהייתי פתאום כוסית סטייל וזה לא ישב עלי. הרגשתי שקרולינה רוצה לחזור. ביום של ההופעה שראית בג'ה פאן לא מצאתי מה ללבוש. לקחתי חצאית של יעל דקלבאום ועשיתי שמלת סטרפלס ואת המפה של דנה עדיני הפכתי לפונצ'ו".
סליחה ? מפה?
"לא מפה, מין. . . נו , מין בד כזה, עם חור. רציתי משהו עם תנועה. כי כל מה שמוכרים לא יושב עלי טוב. נדיר שאני מוצאת בגדים בחוץ, נדיר. אני צריכה לאלתר אותם".
שבע שנים היא חיה עם פארן, שהיה גם הרוח החיה מאחורי "פאנסט", בתחילתה . "בלעדיו זה לא היה קורה", היא אומרת. "הוא עמוד של אור שאמר לי,'את עושה מוזיקה טובה, אני עוזר לך לייצר אותה. את לא מוותרת כי אני לידך'. קיבלתי ממנו ידע מטורף בהפעלת אולפן ומלא אמונה. הוא כל הזמן כיוון אותי".
ואיך היחסים ביניכם היום?
"אני לא אוהבת הגדרות, כבר אמרתי לך (פאוזה קצרה). אבל היינו נשואים".
מההה? זו וואחד הגדרה, את יודעת.
"כן, נו. עכשיו הכל בסדר. יש לו חברה, יש לי חבר. אבל זה לא היה קורה בלעדיו. תדע לך שהפחד הכי גדול שלי זה להתבגר".
לא שמתי לב. וילדים משלך, רלוונטי?
"בא לי ילדים. אבל מה, אני אעשה ילד עכשיו? אני אשתגע לגמרי. יש לי כמה ילדים שהתחלתי לעשות, כל הפרויקטים. בטח זה גם יקרה. לא נראה לי שאני אוותר על התענוג הזה. יש לי חבר עכשיו, חמודי. הוא גם כן מרחף, כמוני. הוא סאונדמן ודי-ג'יי".
אהבה אמיתית?
"עוד פעם אתה עם ההגדרות? אני כל כך לא אוהבת את המחיצות האלה. אבל אני כן מאוד ממוקדת, כבר אמרתי לך? וגם דייקנית. מה שאני הכי לא אוהבת זה את האיחורים האלה, שדופקים בהופעות. איך זה מעצבן, אה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
