הולכים לגמור על אופנוען
ברק הימן ניסה להכניס קצת בינה ברוכב טוסטוס גזען, ומצא עצמו נס על חיו ב-110 קמ"ש. דוקים מעלה הילוך
הרמזור של ארלוזרוב הופך לירוק ואני לא מבין איך אנשים מוכנים לוותר בקלות שכזאת על כל כך הרבה זמן בישיבה מורטת עצבים בתוך מכונית במקום לדהור כמוני על טוסטוס.
ככר רבין מתקרבת מימין ואני אוכל את עצמי. איך לעזעזל שכחתי שיש יותר מדרך אחת לספור את הזמן. רבין, אני מבין באיחור, נרצח בעצם פעמיים. פעם אחת ברביעי לנובמבר ופעם אחת בי"ב בחשוון. וזאת הסיבה האמיתית שלא הגעתי לצלם את הטקס לזכרו שנערך ברחבת בית הספר. חלק מההורים כעסו על העובדה שרוב הטקס התקיים בעברית, מה שדי מנוגד לתפיסה הדו לשונית של בית הספר, אבל זה היה פחות מחודשיים מאז שהוא נפתח כך שמאה ימי החסד עשו את שלהם ושום מהומה לא התעוררה. בכל מקרה זה עדיין מתסכל אותי שלא צילמנו וכמו שאני מכיר את עצמי ימשיך ויתסכל אותי עוד הרבה זמן.
אני מנחם את עצמי במחשבה שאמנם לא יישאר כמעט כלום על המסך מאותן דמויות מקסימות שצילמתי במשך כל כך הרבה שעות בסיטואציות כל כך מעניינות, אבל זה עדיין לא אומר שצילמתי אותן לחינם. הרי כל מפגש כזה וכל שעה שצילמנו עזרו לי להבין טוב יותר את המציאות שאותה אנחנו מנסים להבין ואם בסופו של דבר תהיה לנו אכן סדרה חזקה ומיוחדת כמו שאני מדמיין אותה, אז הרי כל מה שעברנו בדרך היה כנראה בלתי נמנע.
בעוד אני מתמוגג מנחת על התובנות הניו-אייג'יות-בנאליות-שרי-אריסוניות-עלק-רוחניות-האלה שהגעתי אליהן במאמץ לא רב מאז התחלף ארלוזרוב לירוק, והנה חוצה לו את הכביש בנחת מקוממת, כאילו הרגע יצא ממסג' מרגיע במיוחד עם כל האקסטרות הנלוות, איש בוגר, כבן ארבעים וחמש, בעל עור כהה וכובע קסקט לראשו, אשר לא מאיץ את קצב חציית הכביש למרות שאני נותן פול גז על הצפצפה כי עוד שנייה בדיוק אני נכנס בו בחתיכת מהירות, וכדאי לשנינו מאד לדעת כמה שיותר מהר אם אני אמור להסיט את הכידון ימינה או דווקא שמאלה כי אם אני ממשיך ישר אז לא יישאר כלום מהפרצוף הרגוע עד אימה הזה.
שבריר שנייה לפני שאני והוא נפרדים לכמה ימים טובים משגרת חיינו לטובת המזנון מעורר הפחדים של בי"ח איכילוב, אני חותך באינסטינקט צפוי שמאלה, מלטף את הפגוש של הסובארו האדומה שלא מבינה למה אני נוסע ישר אל תוכה, תופס אתה טרמפ כמה מטר קדימה, בדרך נס נשאר רכוב על הטוסטוס ולא מתמזג עם הצמיגים שלה, וכמו כל ישראלי שמכבד את עצמו ולא מתנשא מעל הישראליות שבו, חותך בפראות ימינה כאילו
"תגיד לי, אתה מטומטמם או מה?", אני ספק שואל אותו ספק מסביר לו מיהו באמת. "אתה בכלל מבין מה קרה פה? הייתי יכול להעיף אותך קבינימאט ובעצמי לחטוף בומבה רצינית בגללך. מה, אתה גנוב?" אני נכנס לטורים גבוהים וכמעט בוכה ממה שכמעט קרה. ככה זה תמיד כשקורה לך משהו מפחיד. השוק ממה שעלול היה לקרות הופך ברגע לגוש מחניק בגרוגרת וקללות הן דווקא דרך לא רעה בכלל להחזיר את הגוש הזה פנימה.
אני ממשיך לכדרר ככה את הגוש הזה בין מורד הגרון וחלל הפה ואותו איש עושה רושם דווקא די משועשע מכל הסיטואציה, בוחן אותי בקפידה, מבין די מהר שאין לו מה לפחד ממני, וממשיך בשיחתו עם טוסטוסן אחר שעומד על ידו וחותם לו על איזשהו טופס. הפלאפון רוטט לי בכיס מעוד SMS מטופש על איזה מבצע אגדתי של סלקום ואני מגלה שהשעה היא כבר רבע לאחת עשרה ושאני לא יכול לאחר עוד פעם לחדר העריכה שלנו.
כמו גיבור אמיתי אני לא מביט אחורנית וממשיך בדרכי דרומה. ברמזור של לונדון מיניסטור עוצר לידי הטוסטוסן שדיבר עם האיש המסוכן שלא שמע על מעברי חצייה ופונה אליי בחיוך, "תגיד לי, לא חבל לך על החיים שלך? הרי היית יכול למות שם בזמן שחתכת ימינה רק בשביל לתת להוא בראש. עזוב אותך, אחי, מה אתה לוקח ללב ככה?" אני מסתכל עליו ואומר "וואלה, אתה צודק. דווקא יש לי חיים טובים, באמת חבל עליהם".
לונדון מיניסטור מתחלף לירוק ורגע לפני שאני נפרד מהטוסטוסן קר הרוח הוא קורץ לי בחביבות ואומר לי, "חוץ מזה, אחי, זה ערבי זה שחצה את הכביש, מה אתה כבר מצפה ממנו". אני מסתכל עליו כמו אידיוט וממשיך לדהור על הטוסטוס. תוך שנייה הדם הג'ינג'י שלי הופך את הפרצוף שלי לפקעת של ורידים נפוחים ועיניים מלאות שנאה, אני מתקרב אליו עם הטוסטוס, וכשאנחנו זה לצד זה אני מתחיל לצעוק לעברו שהוא חתיכת גזען ושבגלל אנשים כמוהו יש מלחמות בעולם ושזה מגעיל מה שהוא אמר ושהוא צריך להתבייש בעצמו ועוד כהנה וכהנה קללות מטופשות של ילד פגוע שלא מצליח להגיד אף פעם "בן זונה" כשצריך.
הטוסטוסן אוהב האדם לא מאמין למה שהוא שומע ותוך רגע אני מוצא את עצמי טס, לא דוהר, באבן גבירול, חוצה את הצומת של הסינמטק במהירות של 110 קמ"ש, הטוסטוס שלי אמנם במצב מדהים ויש עליו 125 סמ"ק אבל הרעש שיוצא לו מהאגזוז נשמע כמו חיה פצועה שאף אחד לא בעניין של לעזור לה, והטוסטוסן חם המזג דולק בעקבותיי, מתקרב ומתקרב, ובלי בושה, בזמן שאנחנו חוצים באותה מהירות לא הגיונית את הצומת של הדואר בשנקין, דופק לי בעיטה מטורפת בגלגל הקדמי, העיניים שלו רושפות ויוקדות, הוא ממשיך ומחפש את קרבת הטוסטוס שלי כי עדיין לא בא על סיפוקו, ואני מבין שזהו זה. הסתבכתי. הרמזור של הסנדוויץ' בר במזא"ה מאדים ואני קולט שעוד רגע הבן אדם הולך לפרק לי את הצורה ובתושייה גאונית אני מתחיל לייבב ולקרוא לכיוונו - "בוא נדבר על זה!".
הוא מסתכל עליי המום בזמן שאני ממשיך לנהום לכיוונו מנטרות מפוייסות כמו "למה באלימות? אם אתה רוצה להבין למה כעסתי בוא נעצור ונדבר על זה. הכי טוב לדבר על זה".
עוד רמזור מתחלף לירוק ואני מקבל את החיים שלי בחזרה. הטוסטוסן הפסיכופת הזה שונא ערבים כנראה פחות ממה שהוא מפחד מאשכנזים עצבנים שרק רוצים "לדבר על זה" כל הזמן, ועוד לפני שאני ממשיך בדהירתי דרומה הוא נעלם באחד הרחובות הצדדיים וכמו גיבור אמיתי לא מביט אחורה.
במעלית לחדר העריכה בקומה ה-12 אני שואל את עצמי מה בן אדם כמו הטוסטוסן הגזען הזה היה חושב ומרגיש אם היה רואה את הסדרה שלנו על בית הספר "גשר על הוואדי". האם יש סיכוי לסדרה כזאת להשפיע על בן אדם כזה? קשה לדעת. האם זאת בכלל המטרה שלנו? בין היתר, כן. האם נצליח? מה זה משנה, בכל מקרה הוא לא יראה אותה. ערבים הרי מגעילים אותו.
למי שלא הבין או למי שמבין רק מה שבא לו להבין, הסיבה שכל כך התרגזתי על הטוסטוסן הזה היא אך ורק בגלל שהוא קרץ לי ואמר "תעזוב אותך, זה ערבי מניאק זה, מה בכלל אכפת לך ממנו" (ומשום מה בחרתי דווקא לעדן את מילותיו בגוף הטקסט, מה שכנראה היה טעות לעשות).
מה לעשות ובכל פעם שאני נתקל בכזה סוג של גזענות אכן עולה לי הדם הג'ינג'י לראש, מנפח את הוורידים וגורם לשיבוש כללי במערכת העצבים וההגיון הבריא. אני גאה מאוד בעצבים האלה שמתעוררים בקרבי בכל פעם שמישהו מדבר בכזאת צורה מגעילה על מישהו אחר רק בגלל המוצא השונה שלו. פשוט ככה. את העובדה שאני בעצמי דפוק לא קטן שמסכן את חייו בדהירה על הטוסטוס ושבשם אותם עצבים מסכן אף את שלומם של המשתמשים הנוספים בכביש אני יודע ומאוד לא גאה בכך. ההפך. זו בפירוש התנהגות ברברית מצדי שאין לה מקום ואין בה תועלת. נכון. אך אם תקראו טוב את הטור שלי, ואפילו לא בין השורות אלא רק את מה שבפרונט, תגלו בו כמויות לא מבוטלות של סרקזם עצמי וביקורת נוקבת על ההתנהגות האספסופית שלי. אבל חוש הומור מסתבר זה מוצר חמקמק לא פחות מזמן... לגבי צבע עורו של הולך הרגל המסוכן - רק מי שבעצמו גזען מסוגל לחשוב שיש משהו שלילי וחסר כבוד בתיאור הזה.
אין לי שמץ של מושג וזה גם לא רלוונטי בעיניי מה היה מוצאו של הטוסטוסן הגזען שלנו. מה שהיה פה בסה"כ זו לחלוטין סוג של אירוניה שכנראה פספסתם: הייתי כל כך משותק מפחד מהאיש הזה (שאין לי מושג איפה נולדו הוריו וזה גם ממש לא מעניין אותי), שכל מה שיצא לי מהגרון זה מילמולים פאתטיים על הצורך "לדבר על זה". זה הכל. לא יותר ולא פחות. יש לי מספיק מודעות עצמית להבין שעל מה שהתרגזתי בהתחלה (איש חוצה כביש שלא במעבר חצייה וכמעט שגורם לי ולו להתחבר בתאונת דרכים קטלנית) הוא לא במאומה חמור יותר ממה שאני עצמי עשיתי (איש חותך ימינה במהירות מטורפת ומסכן את כל העוברים ושבים) ואת פרס הנהג הזהיר לשנת 2005 כנראה שכבר לא אקבל.
אבל זה לא העניין פה. באופן אישי זה ממש לא מעניין אותי אם בן אדם הוא ערבי או נוצרי או יהודי. הוא יכול להיות מקסים והוא יכול להיות מגעיל באותה מידה. העצבים הגדולים שלי יצאו על מישהו (טוסטוסן שונא ערבים) שרמז לי שזה ממש לא נורא אם הייתי דורס את אותו איש "כהה עור עם כובע קסקט על ראשו" כי הוא ערבי, ומבחינתו ערבי טוב זה ערבי שדרסו אותו. אנשים כאלה דוחים אותי וגורמים לי לאבד את העשתונות. אם מישהו פירש אותי באופן מוטעה אני ממליץ לו לקרוא בשנית את הטור ולהיווכח בעובדה הפשוטה שה"גזע" היחידי שעליו הרשיתי לעצמי להסתלבט קצת הוא ה"גזע" שלי. האשכנזי. אולי זה היה מיותר, קיבל כנראה פרשנות מוטעה, אבל לבטח תמים וחף מכל גזענות שהיא.
נא להמתין לטעינת התגובות
