מי יכול עליה
אחרי "התבהרות", חוה אלברשטיין יכולה לעשות מה שהיא רוצה. נדב הולנדר ממשיך את מסע הקסם לקלאסיקות ישראליות נשכחות
אלברשטיין, פברואר 2005).
עם רקורד כמו שלה, קשה לחשוב על סיבה אחת שתניע את חוה אלברשטיין להדליק את המחשב, להתחבר לאינטרנט ולקרוא תגובות של גולשים. אלברשטיין, סוג של אלה ארצישראלית לא מצויה, נמנעת כבר שנים מלהתייחס אל מי שמתייחס אליה. מדובר, כנראה, בפן אחד של אישיותה שהפך אותה ברבות השנים ליוצרת הישראלית הכי קשה להשגה בין אלו שעדיין שבחיים.
אם היתה מתחברת לאינטרנט, היתה נתקלת בוודאי בתגובה הנפוצה ביותר שנשמעה בעקבות האלבום האחרון והמינימליסטי שהוציאה, זו שהציעה לה "למצוא לעצמה מפיק מוזיקלי, ומהר". קשה לתאר עד כמה מופרכת הביקורת הזו, כשהיא יוצאת נגד מי שבשנות השבעים והשמונים הקפידה לעבוד עם צמרת המוזיקה המקומית, שנה אחר שנה. בשנת 1975, בסוף שנות העשרים לחייה, הוציאה אלברשטיין את התקליט "כמו צמח בר", שנחשב לאחד האלבומים המצליחים בארץ, ושכמעט כל השירים בו זכורים היטב עד היום - "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "חופים הם לפעמים" ו"ימי בנימינה", אם להזכיר רק כמה מהם.
התקליט, כאמור, הפך לקלאסיקה באופן כמעט מיידי, ואת השנתיים הבאות הקדישה אלברשטיין - שעד אז הוציאה אלבומים בקצב של כמעט אחד לשנה - להקלטת אלבום ילדים אחד בלבד. האלבום הבא אחריו, הבינו חוה ואנשי חברת התקליטים, חייב להיות שונה. "חשוב היה לי, מבחינה מקצועית, לנסות פעם אחת ולהפגיש את עצמי כזמרת, ואת החומר שאני שרה, עם אוזניים אחרות ועם אנשי מקצוע אחרים", סיפרה בראיון באותה שנה.
הפיתרון נמצא בדמות נסיעה לאירופה ומציאת מעבד ונגנים זרים. היעד שנבחר: איטליה. "שמענו על איכות האולפנים שם, וגם מנטלית הרגשתי שאמצא שפה משותפת עם המוזיקאים האיטלקים יותר מאשר עם האנגלים", סיפרה באותו ראיון. המעבד שנבחר היה נטאלה מסארה, והוא הביא עימו צוות של נגנים מקומיים. "בהתחלה הייתי בפחדים איומים. זה נראה לי כמו הרפתקה מסוכנת. אחר כך גיליתי שהוא מעבד אינטליגנטי, שאינו מנסה להתייהר לגלות את הידע שלו. הסתבר שגם לו היה פחד אימים, אבל אט אט התחלנו לנשום לרווחה".
תחילת 1978, אי שם באיטליה. חוה יושבת עם מסארה ומסבירה לו על מילות השירים, שנכתבו כולם בידי רחל שפירא. "כשתירגמתי לו את 'שקיעה' הוא כמעט בכה. התגובות נתנו לי המון כוח". מתוקף מעמדה ההולך ומתייצב בארץ, לא היתה לחוה בעיה לשלוט בכל צידי ההפקה: החל מהעבודה המשותפת עם שפירא, דרך הרעיונות המוזיקליים שהנחו את המלחינים ועד לצילום שעל העטיפה. כך גם השם שנבחר לתקליט, "התבהרות". "התבהרות זהו שלב בו מתחילים לראות דברים יותר ברור", הסבירה. "היתה לי הרגשה שבחלק מן השירים זה קיים. השירים יותר אישיים מאי פעם. ישנה איזושהי שלווה שמקורה בהתבגרות, בראייה רגועה יותר, משפטים שלפני ארבע-חמש שנים לא הייתי שרה בהזדהות כזו".
"התבהרות" יצא לקראת סוף 1978. למרות ההשקעה הרבה, הוא לא זכה להצלחה של קודמו מ-1975. כמה שירים ממנו, וליתר דיוק ארבעה, נכנסו לפנתיאון העצום של אלברשטיין ומושמעים עדיין פה ושם ("סינדרלה מקומית", "התבהרות
ראויים לציון במיוחד: "לפעמים זו אהבה" שהלחין מיקי גבריאלוב, ארבע דקות ו-15 שניות שבהן נוגעת חוה ברוק יותר מאי פעם; "שקיעה" המרגש של מוני אמריליו; "פסק זמן" שהלחין חנן יובל, המבהיר בדיוק על איזו התבגרות היא מדברת; ו"אל תירא" המקסים, תרומתו הצנועה של מתי כספי לאלבום.
אלברשטיין של "התבהרות" נעה בין הצליל שאפיין אותה עד אז - זה של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה - ובין זה שעתיד לאפיין אותה בשנים הבאות. אם היה יוצא בתזמון אחר, לאחר תקופת בצורת ארוכה או שלא כחלק מרצף ארוך של אלבומים, היה זוכה כנראה להצלחה רבה יותר. כך או כך, מדובר באחת היצירות המושקעות והמרתקות שלה, ו-27 שנים אחרי, זכאית אלברשטיין לחיים שלמים של הפקות מינימליסטיות כאוות נפשה, לידיעת הגולש דוד.
חוה אלברשטיין, "התבהרות", 1978
נא להמתין לטעינת התגובות
